ראו למשל ע"פ 5265/12 עמור נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.12.2012), פסקה 8:
"...עבירה זו אסור לה שתקנה אחיזה במחוזותינו ועלינו לפעול לעוקרה היכן שניתן. עבירת השוד פוגעת בציבור הקורבנות המסוים במסגרת הארוע, כמו גם בכלל האוכלוסייה כאשר גורמים עבריינים מאיימים על שלומה ורווחתה. על בתי המשפט להעביר מסר מרתיע לכל מי שבוחר להשיג רווח 'קל' בדרך עבריינית תוך פגיעה באנשים תמימים הנקרים בדרכם. כאמור, בנסיבות רגילות הרתעה זו צריכה לכלול מאסר בפועל".
באשר לנסיבות הייחודיות בהן בוצעו העבירות ראו ע"פ 3027/13 דהוקרקר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 4.12.2013) (להלן: "עניין דהוקרקר"), פסקה 12:
"[...] הוא ביצע את העבירות בשעה שלבש מדי שיטור ונשא נשק שהופקד בידיו כדי להגן על הציבור ולשמור על ביטחונו. בכך ניצל המערער לרעה את תפקידו, את מעמדו ואת האמון שניתן בו, ובתוך כך פגע בכבודם, בחרותם ובקניינם של בני אוכלוסיה מוחלשת אשר כוחם להיתנגד מוגבל מלכתחילה. אך לאחרונה ציינתי כי 'כאשר עסקינן בקבוצת אוכלוסיה מוחלשת, חסרה היא חלק משכבת ההגנה של האוכלוסייה הכללית, באשר אין היא נוטה לירתום לעזרתה את הגנת המישטרה והחוק בשל חששה מפניהם. דוקא בשל כך יש להחמיר בעונשו של מי שמבקש לפגוע בה' [...] לכך יש להוסיף כי את תופעת ניצול הכוח והשפלת הזולת תוך ביזוי המדים יש לעקור מהשורש, שכן 'מעשים כדוגמת המעשים הנוכחיים גורמים לאבדן אמון בציבור לובשי המדים, וממילא מקשים על תיפקודם של חיילים ושוטרים המבצעים את עבודתם כחוק'"
כן ראו ע"פ 1795/06 יוספי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.7.2006) (להלן: עניין יוספי"), פסקה 12:
"[...] העבירות שמדובר בהן קשות, ויותר מכך מכוערות ומוציאות את דיבתה של מדינת ישראל רעה. המדים והנשק שנתנה מדינת ישראל למערער וחבריו כדי להגן על אינטרסים חוקיים של המדינה ושל חייליה, נוצלו במקרה הנוכחי בדרך המצביעה על אובדן מוחלט של ערכים. מעשים כדוגמת המעשים הנוכחיים גורמים לאובדן אמון בציבור לובשי המדים, וממילא מקשים על תיפקודם של חיילים ושוטרים המבצעים את עבודתם כחוק".
באשר לנסיבות הקשורות בבצוע העבירות נתתי משקל לנזק הפיזי, הנפשי והקנייני שניגרם לנפגעי העבירה; לנזק שעלול היה להגרם לנפגעי העבירה לו אחד מהאירועים היה מסתבך; לכך שהעבירות בוצעו על-ידי אנשי אכיפת חוק; לכך שהעבירות בוצעו תוך שתוף פעולה של מספר נאשמים; לריבוי נפגעי העבירה ולריבוי המקרים ומועדי ביצוע העבירה (לא בעיניינו של נאשם 4); לתיכנון המוקדם; לפערי הכוחות שבין הנאשמים שפעלו מכח השררה, כשהם מצויידים בכלי נשק ומדים לבין נפגעי העבירה המשתייכים לאוכלוסיה אזרחית; לביזוי וההשפלה שהיו נלווים למעשי חלק מהנאשמים בחלק מהאירועים (למשל אמירת נאשם 1 כלפי אחד הנפגעים שבכה: "למה אתה בוכה כמו קוקסינל" או הכאת נאשם 2 את אחד הנפגעים באמצעות מקל מספר רב של פעמים תוך כדי שהוא שר "אן-דן-דינו סוף על הקטינו"); למעילה במשימות שהוטלו על הנאשמים ולהפרת האמונים מצידם; לשיבוש החקירה או השמדת הראיה באישום האחרון; לניצול הקושי של נפגעי העבירה להתלונן בשל מעמדם; לנזק התדמיתי שניגרם לכוחות האכיפה ולמדינה ולחלקו של כל אחד מהנאשמים בבצוע העבירות.
במקרה זה תקף הנאשם עובר אורח ברחוב בדרישה שיביא לו כסף או סיגריות ודקר אותו בבית החזה האחורי;
את ת"פ (מחוזי– ת"א) 55826-08-17 מדינת ישראל נ' סעדון (פורסם בנבו, 16.9.2018) בו גזר בית המשפט המחוזי על נאשמת 2 שהורשעה בשלוש עבירות של קשירת קשר לבצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות וסיוע לשוד בסיבות מחמירות 6 חודשי מאסר שיירוצו בעבודות שירות מטעמי שקום ומצבה הנפשי והרפואי.
נאשם 4 צרף למשל את ע"פ 7353/18 חדד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 1.5.2019) בו קיבל בית המשפט העליון את עירעורו של נאשם שהורשע בעבירה של דרישת נכס באיומים והעמיד את עונשו על של"צ בהקף של 300 שעות חלף 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות בשל ההליך השיקומי שעבר הנאשם.
...
באשר לרכיב הקנס, סבורני כי יש לקבל את עמדתה העקרונית של המאשימה.
סבורני כי לא היה מקום "להפתיע" הנאשמים בעניין זה במהלך הטיעונים לעונש.
מה עוד, שסבורני כי אין הכרח במקרה זה לחלט את הטלפונים הניידים, וזאת בכפוף לכך שעובר להחזרתם לידי הנאשמים או מי מטעמם, יימחקו הסרטונים בהם תועדו המעשים מושא תיק זה.
לאור כל האמור לעיל ולאחר שבחנתי את כלל השיקולים לחומרה ולקולה, אני מטיל על הנאשמים את העונשים הבאים:
נאשם 1
א. 48 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו.