לכלל השכר הראוי יש חריג אחד בלבד: לקוח שמפטר את עורך דינו בחוסר תום-לב על-מנת לנשלו מחלקו בדמי הזכייה, מתוך מניע פסול אחר או מסיבה אחרת שאינה עניינית – יכול שיחויב על ידי בית המשפט בתשלום פצויי ציפייה לעורך הדין (ראו: ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין, פסקות 20-18 (20.3.2008) (להלן: עניין קורפו)).
מהאמור עולה שציפייתו של המשיב, כפי שהוא עצמו טען בזמן אמת, עמדה על סך של 70,000 ש"ח.
אציין, בהערת אגב, שבהמשך אותה הודעה, מתריע המשיב בפני המבקשת כי אם תבחר להעביר את התיק לעורך דין אחר, הרי שיחול סעיף 8.3 להסכם (קרי – היא תחוב כלפיו בסכום העולה ביותר מפי שלושה על הסכום שלטענת המשיב עצמו, באותה הודעה ממש, משקף את הציפייה שלו מטיפול בתיק עד תומו).
...
ניגוד שכזה, קיים במישור התיאורטי אולם נראה לי (וכך אני גם מקווה), שנדירים המקרים בהם עורך-דין אכן יגרום במתכוון ללקוח לפטרו בשל מה שחברי מכנה "פרס הפיטורין".
רואה אני, לעומת זאת, כאקטואלי יותר, את החשש להשפעתה הפסולה של הוראה חוזית מסוג ההוראה דנן, על הייעוץ המקצועי שיינתן על ידי עורך הדין בהקשר לקביעת סכום התביעה, ואבאר:
כאשר בעל דין קובע את סכום תביעתו (והכוונה היא בעיקר להליכים שבהם הסכום אינו קצוב וטריוויאלי, כתביעה שטרית, תביעה לפירעון הלוואה או לגביית סכום הקבוע בדין), נשקלים מגוון שיקולים בבחירת סכום התביעה (החל משיקולי אגרה, דרך שיקולים שעניינם בהערכת סיכויי הזכייה בעילה כזו או אחרת וכלה בשיקולים הצופים פני פשרה עתידית, והנ"ל אינם מהווים, כמובן, רשימה ממצה).
אכן, לכאורה יכולה המבקשת להישמע בטענה שהציפייה האמיתית בעת הגשת התביעה הייתה אף לסכום נמוך יותר, אולם נראה לי שהסכום בו נקב המשיב, הנגזר מהנחה שרק שליש מסכום התביעה ייפסק לבסוף, הינו בהחלט סביר וטעמי יעילות דיונית מצדיקים שלא להורות על קיום הליך ראייתי רק כדי לברר טענה כאמור.
התוצאה היא שאף אני סבור שהתוצאה לפיה הסכום שהיה זכאי לו המשיב מהמבקשת עומד על 70,000 ש"ח (10,000 ש"ח ששולמו בהתחלת הטיפול ועוד 60,000 ש"ח שהיה על המבקשת לשלם במועד סיום ההתקשרות), הינה תוצאה ראויה.
