באותה עדות, העיד יוסף שהשתמש בחשבון "כמכבסה" לנכיון שיקים אישיים שלו ושל בני משפחתו, שלא היה להם כל קשר לפעילותה העסקית של החברה, ושהחברה כלל לא נהנתה מהכסף בחשבון, כי את רובו העביר הנתבע מיד לחשבון בבנק מרכנתיל, וכי הקף השיקים הפרטיים החוזרים הסתכם להערכתו בכ- 4 מיליון ₪ (בעמ' 7 לדיון בבקשת רשות להיתגונן).
לו היה נכתב מפורשות בהסכם, כי הבנק הביא לידיעתו של הנתבע, את העובדה שהחוב בחשבון נוצר עקב ניכיונות על שיקים פרטיים, שלא היתה מאחוריהם כל עסקה, ובטול של ניכיונות אלה, והוא מוותר על כל טענה בנידון, יתכן כי היה תוקף לויתור כזה, אך סעיפי הויתור הכללים המופיעים בסעיפים 2, 3 ו- 10 להסכם הפשרה הראשון, אין די בהם על מנת לקבוע כי הנתבע ידע על ניכיון השיקים שהיו שיקים טובה, שהתבצע בחשבון, על הקף התופעה, וויתר על כל טענותיו כלפי הבנק בנושא.
...
בהתחשב בנסיבות הכוללות ובשיקולים עליהם עמדתי לעיל, הגעתי למסקנה שאין לפטור את הנתבע כליל מחבותו, אלא להפחית מחבותו החוזית הנובעת מכתבי הערבות ומהסכמי הפשרה, סכום שיתן ביטוי להפרת חובת הזהירות מצד הבנק.
בהתחשב במכלול הטעמים עליהם עמדתי בהרחבה לעיל, הגעתי למסקנה, שיש לערוך חלוקת אחריות בין הבנק לנתבע, אשר תיתן ביטוי להתרשלותו של הבנק, אשר גרמה להגדלת החוב בחשבון הנערב.
בנוסף, ישלם הנתבע 4 לתובע שכר טרחת עו"ד בסך 45,000 ₪ והוצאות אגרה חלקיות בסך
10,000 ₪.
