התובע רכש בשנת 2008 זכות ציבורית להפעלת מונית (להלן: "רישיון המונית הראשון"), תוך שהוא הסתייע באדם שלישי (להלן: "ברנס") שעוסק בניהול זכויות ציבוריות להפעלת מונית, ואף היתקשר עמו בהסכם לפיו אותו אדם ינהל עבורו את הרישיון שרכש, לרבות איתור שוכר, גביית דמי שכירות ועניינים אחרים.
ביום 11.4.2011 היתקשר התובע עם הנתבע בהסכם (להלן: "הסכם 2011") לפיו העביר התובע לנתבע סך של 95,000 ₪ אשר, על פי לשונו, "שווה לחצי זכות ציבורית להפעלת מונית", והנתבע התחייב לשלם לתובע סך חודשי של 1,600 ₪, תשלום אשר כולל, על פי לשון הסכם 2011, "תשלום קודם וכן תשלום זה". עוד נקבע, כי ככל שהנתבע יבקש לקבל את השקעתו בחזרה, יהיה על התובע להחזיר לנתבע את השקעתו תוך 60 יום מיום ההודעה על ביטול ההסכם.
...
בדיון שנערך בפני ביום 9.5.2017, לאחר חקירת הנתבע, החלטתי כי בסיכומיהם יתייחסו הצדדים לשני עניינים מרכזיים שבמחלוקת: (1) טענת הנתבע כי לכאורה אינו נדרש לשלם לתובע סך של 95,000 ₪ בהתאם לאמור בהסכם 2014 משסכום זה כבר שולם לטענתו לתובעים; (2) טענת הנתבע כי אינו נדרש לשלם סך של 31,700 ₪ מתוך התשלום של 120,000 ₪.
סוף דבר:
קבעתי כי יש לאפשר לנתבע להתגונן בקשר עם הטענה כי הוא חב לתובעים סך של 95,000 ₪ מכוח הוראות הסכם 2014, וכן בקשר לטענה כי הוא חב סך של 2,300 ₪ מתוך התשלום של ה-120,000 ₪ מכוח הסכם 2014, וזאת בתנאי ובכפוף להפקדת סך של 20,000 ₪ בקופת בית המשפט בתוך 30 יום.
קבעתי כי אין לאפשר לנתבע להתגונן בקשר לטענת התובעים כי הוא חייב להם סך של 31,700 ₪ כיתרה מן התשלום של 120,000 ששולמו לנתבע על ידם במסגרת הסכם 2014, וזאת מן הנימוקים שפורטו לעיל.
לאור קביעותי לעיל אני קובעת את התיק לתז"פ לבחינת ההפקדה ליום 20.7.17.
