כאשר עסקינן במקרקעין שייעודם צבורי, מתעורר ה"חשד" שמא לבעלי המקרקעין היה ברור כי באם לא יעבירו ללא תמורה את המקרקעין לרשות המקומית, תוך ניסיון להפיק מכך הטבה תכנונית או אחרת, ממילא מקרקעין אלו יופקעו בהמשך גם ללא הסכמתם, ובנסיבות שכאלו לא נותרת לבעלים למעשה ברירה אלא להעביר ללא תמורה את המקרקעין לרשות המקומית, ובהתאם תגבר הנטייה לראות בהעברה שכזו העברה כפויה שדינה כהפקעה.
...
כמו כן אינני סבור כי נסיבות המקרה שלפנינו מצביעות כטענת העותר על פגיעה כה חמורה בשלטון החוק שיש בה כדי להתגבר על טענת השיהוי המתקיימת במקרה זה , ולפיכך אילו נדרשתי להכריע בשאלת דחייתה של העתירה על הסף מחמת שיהוי אני סבור כי היה ניתן לעשות כן , אך כאמור לעיל איני נדרש לכך לאחר שהגעתי למסקנה שלפיה גם לגופו של ענין אין מקום לקבלת העתירה .
מכל מקום , מאחר ולטענת המדינה , ממילא הסעד הכספי הנתבע אינו בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים , אינני קובע קביעה נוספת כלשהי שיש בה כדי לחסום את דרכו של העותר להגשת תביעה כספית ככל שיסבור כי יש לו בסיס לכך , וכל שאני קובע הוא כי אין בסמכותי וביכולתי לדון בתביעה שכזו במסגרת העתירה שבפני.
סיכום
לפיכך ולאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית העתירה על כל חלקיה והעותר ישא בהוצאות המדינה בסך של 25,000 ₪ , המדינה תשא בהוצאות המשיבות 2-3 בסך של 15,000 ₪ (7,500 ₪ לכל אחת מהמשיבות).
