העברת מורה למוסד חינוכי אחר בעקבות טענות על אלימות מצידו

לסיכום חוק לימוד חובה מורה שקטינים שהוא חל עליהם ילמדו במוסד חינוכי מוכר.

לפי הפסיקה הקיימת כדי שהתובע יוכל לסמוך את טיעוניו על חזקת הנזק הראייתי, עליו להראות שהתנאי היסודי בגדרה של החזקה, קרי: קיומו של נזק ראייתי, אכן נגרם לו. התובע אינו רשאי לפטור את עצמו מהצורך להציג ראיות לתביעתו תוך העלאת טענה לא מבוססת לנזק ראייתי (ע"א 8279/02 זאב גולן נ' עיזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל, פ"ד סב(1) 330 (2006) - פסקה 25 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) א. גרוניס).

אין עדות מקבילה להתרחשות זו מצד הערייה, משום שלטענת חסידים הערייה מעולם לא קיבלה דיווח על גריעתו של התובע.

סיכום ביניים: משרד החינוך העביר לעריית ירושלים את פרטי התובע (כבן 13 אותה תקופה) כמי שנגרע ממוסד מוכר ואינו לומד במוסד אחר.

האב טען כי לא ידע על האלימות שהופנתה כלפי ילדיו בזמן אמת (עמ' 91 ש' 4 – 5) ומנגד, הודה ששמע מהתובעת על כך שקוגמן זרק עליה פטיש, אך לא עשה דבר: "ואני חשבתי איך יכול להיות דבר כזה. הרבה פעמים היה שנפגשים עם הילדים ואני לא ב- 100% רכוז במה שהם אומרים" (עמ' 91 ש' 10 – 12 – הדגשה לא במקור).

...

סוף דבר תביעת התובעים נגד הנתבעים 1 – 3, 5 בגין מעשיהם נושא הכרעות הדין הפליליות בעניינם – מתקבלת.

תביעת התובעת נגד הנתבעים 6, 7 ו- 9 - נדחית.

מכאן – ההודעות לצדדים שלישיים שהגישו המדינה והעירייה – נדחות.

במעמד הדיון שנקבע בדחיפות ליום 28.12.21 , עמדה האם על טענותיה, הוסיפה כי היתה אלימות מצד האב כלפי אימה, כי האב נהג באלימות כלפי הקטינות, לא היה מעורב במסגרות החינוך של הבנות וכל מטרתו להמנע מתשלום מזונות.

גם אם היה ממש בטענת האלימות מצדו של האב, והיתה לכאורה הצדקה למעבר החד צדדי הראשון , לא יעלה על הדעת כי חודשים ספורים לאחר מכן תבצע האם פעם נוספת מחטף, תעביר את הקטינות לעיר אחרת על דעת עצמה חרף היתנגדותו המוחלטת של האב והחלטה שיפוטית מפורשת שאסרה על העתקת מגורים נוספת של הקטינות ללא הסכמה או אישור שפוטי.

אני מוצאת קושי רב בהתנהלות האם, הן נוכח המקום המרוחק אליו העתיקה את מקום מגוריה ומגורי הקטינות (*** ), הן נוכח העובדה כי מדובר במעבר שני שנעשה בנגוד להסכמת האב, הן נוכח העובדה כי המעבר נעשה בנגוד להחלטה שיפוטית, הן נוכח רישום הקטינות בחוסר תום לב מובהק למוסדות חנוכיים ללא הסכמת האב, כאשר האם היתה מודעת היטב לצורך בקבלת אישור כאמור, הן נוכח שויון הנפש המוחלט למעבר בטענה כי הדבר אינו מכביד כלל על האב, הן נוכח דרישתה כי האב הוא זה שיסע כעת עד *** לשם קיום זמני השהות, אם ברצונו לראות את הבנות, והן נוכח הקלות הבלתי נסבלת של טענות של אלימות כלפי הבנות כאשר אלה נולדו לצורך ההליך בלבד ובנגוד מוחלט לאמירות ברורות בהליך קודם.

באיזון כלל השיקולים שפורטו לעיל, בשלב זה אינני מורה על השבת האם *** ותחת זאת מתוך ראיית טובת הקטינות הכוללת המשך קשר הדוק בינן לבין אביהן, אני רואה לנכון לחייב את האם להביא את הקטינות אחת לשבועיים לאב, מיום חמישי עד למוצ"ש. זמני השהות בחגים ובחופשות: אלה יוותרו על כנם, כפי שנקבע בהסכם שאושר, כאשר אך ורק לעניין זה, הצדדים ישאו בחלוקה שווה של נטל הנסיעות (בהתאם למנגנון שנקבע בסעיף 6.3 להסכם).

...

וזה העיקר, על הטוען להפליה להצביע על קיומו של יחס שונה או הבחנה בינו לבין עובד אחר, הנמנה על אותה קבוצה, בעל מאפיין דומה לו וזאת על רקע שיקולים פסולים.

חוזר מנכ"ל משרד החינוך מיום 20.5.2020 שעניינו "אקלים חינוכי מיטבי והתמודדות מוסדות חינוך עם ארועי אלימות וסיכון", אליו הפניתה התובעת, קובע בסעיף 2.3.1 לחוזר כי "השעיה היא הרחקת תלמיד לפרק זמן קצוב מבית הספר. יש להשתמש בהשעיה רק במקרים חמורים או לאחר אירועים חוזרים ונשנים...בכל מקרה הבנת הרקע והמקורות להיתנהגות חריגה או לאלימות מצד תלמיד חשובה לצורך בחירת דרכי ההתערבות". סעיף 3.4 לחוזר שעניינו "בטיפול בארועי פגיעת תלמידים בעובדי הוראה ובעובדי המוסד החינוכי" קובע כי "...כל היתנהגות אלימה של תלמידים כלפי עובדי הוראה או כלפי עובדי המוסד החינוכי היא חמורה ויש לטפל בה באופן מיידי...". בנוסף קובע החוזר כי לגבי פגיעה מילולית של תלמיד בעובד הוראה שיש בה לעג, עלבון או השפלה –התגובה החינוכית תהא לפי המדרג הבא: היתנצלות בעל פה או בכתב; השעיית התלמיד משעור אחד עד שניים במקצוע שבו עובד ההוראה הנפגע מלמד; ובמקרה של פגיעה מילולית חוזרת של אותו תלמיד- השעייתו ליום אחד על ידי המנהל ובמקרה המתאים העברת התלמיד לכיתה אחרת.

על מנת שלא יהא פער בין הרטוריקה ובין היישום – הן לנוכח קביעתנו בעיניין האפליה והתנכלות והן לנוכח טענות הנתבע כי הציע לתובעת לעבור לבית ספר 'נוה אחיעזר', שוכנענו כי יש לחייב את הנתבע לשבץ את התובעת בבית ספר 'נוה אחיעזר' או בבית ספר חרדי אחר בבני ברק, בהתאם לאמור לעיל.

...

אשר על כן, ובשים לב לכללם של דברים, אנו סבורים כי על הצדדים לפעול כאמור בסעיף 107 לעיל.

לפיכך, התביעה ברכיבים אלה נדחית.

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה.

כראיות לעונש ב"כ המאשימה הגיש דיסקים בהם סרטונים של מעשי התקיפה; ב"כ הנאשם 1 הגיש מכתבי המלצה, רובם ממוסד חינוכי בו עבד כמורה ומחנך, ומסמכים רפואיים (במ/3), וב"כ הנאשמת 5 הגיש מסמכים רפואיים בעיניינה (במ/2).

כמו כן נתתי דעתי לכך שלא נגרם למי מהחוסים נזק פיזי; לכך שהאלימות איננה מהחמורות; לכך שהאלימות הופעלה אגב הטיפול בחוסים ובתגובה לאינטראקציה עמם וללא תיכנון מוקדם או ייזום מצד הנאשמים; מצאתי לתת משקל מה לכך שהחוסה ז', שהותקף על ידי הנאשם 1 ב-9 הזדמנויות, היה בעל ליקוי שונה משאר החוסים, התקשה להישתלב במעון כשספק רב אם היה מקום לשלבו במעון הנידון מלכתחילה והוא הועבר, בשל כך, למסגרת אחרת המותאמת יותר לצרכיו.

...

נטען שהאלימות אינה ברף גבוה, כי תשע מתוך עשר התקיפות המיוחסות למרשו הופנו לחוסה ז', אשר היה בעל מאפיינים אחרים משאר החוסים, ובשל התנהגותו והקושי למצוא לו מסגרת מתאימה, הועבר בסופו של דבר, מהמעון המדובר להוסטל ייעודי לחוסים הלוקים במאפיינים דומים.

שמעתי את הסברי ב"כ המאשימה לפעולות שנדרשו בטיפול בפרשה בראיה הכוללת, ברם לענין זה יש ליתן משקל שכן המדובר בפרק זמן ממושך עד מאוד, שבמהלכו לא הסתבכו בכל עבירה נוספת, ולא יכלו להשתלב בעבודה ובחיים שגרתיים נוכח היותם "תלויים ועומדים" וגורלם התעכב זמן רב. לא שוכנעתי כי לא ניתן היה לקדם לכל הפחות, את עניינם של הנאשמים שבפניי באופן מהיר יותר מבלי להמתין לטיפול בנאשמים בדרגות חומרה גבוהות יותר, שאינם קשורים למעשי הנאשמים במישרין; שירות המבחן ערך תסקירים בעניינם של הנאשמים 1 ו-3, צוין כי אין המדובר במי שסיגלו נורמות עברייניות ולתפיסתם, פעלו בנסיבות קשות, של לחץ ועבודה תובענית, באופן המיטבי, להשקפתם.

בעניין הנאשמת 5 לאור כל האמור לעיל מצאתי לגזור את עונשה של הנאשמת 5 על הצד הנמוך של המתחם, ואני דן אותה לשישה (6) חודשי מאסר אותם לא תרצה אלא אם בתוך שלוש (3) שנים מהיום תשוב ותעבור עבירה שעניינה תקיפה או פציעה או גרימת חבלה לזולת.

מדובר במעשה אלים שרומס את כבודם של התלמיד והמורה, את קדושת המוסד החינוכי ואת הדין בכלל שאוסר היתנהגות אלימה, וכל המוסיף על כך גורע.

הנאשמת שבה ועמדה בטיעוניה על מצבה הרגשי של בתה נכון לאותה עת. היא תארה כי בתה סבלה מחרם ומיחס שלילי מאוד מצד בני כיתתה, דבר שהביא לירידה בהישגיה הלימודיים ובדימויה העצמי.

לפי הסעיף האמור, "לא יסרב המנהל הכללי ליתן אישור כאמור למי שכשיר להיות עובד חינוך אלא אם נתקיים אחד מאלה: ...(2) העובד הורשע בעבירה אחרת שיש עימה קלון והמנהל הכללי סבור כי לאור הרשעה זו אין העובד ראוי לשמש עובד חינוך;" אמנם לא נקבע בעיניינה של הנאשמת כי היא ביצעה עבירה שיש עימה קלון, אך יש יותר מאשר בסיס סביר להנחה לפיה הנאשמת לא תורשה עוד לעסוק בתחומה, ולכל הפחות לא תהיה מורשית בעתיד להפעיל גן ילדים עצמאי, לצד קיום ההרשעה בפלילים, זאת בהנתן טיב ונסיבות המיוחס לנאשמת מצד אחד, וטיב עיסוקה מצד שני.

באחריות המאשימה להודיע למתלוננים בדבר החלטה זו. התחייבות הנאשמת לשלם סך 7,500 ₪ ככל שתעבור את העבירה בה הורשעה או כל עבירת אלימות אחרת, וזאת למשך שנה מהיום.

...

אני סבור אפוא שהתנאי הראשון בהלכת כּתב מתקיים והנזק הקונקרטי הוכח.

ואולם, באותה נשימה, סבורני כי יש ליתן את הדעת בנסיבות המקרה הספציפי שלפניי לעובדה לפיה הנאשמת לא נהגה באלימות במסגרת מילוי תפקידה החינוכי כסייעת אלא היא עשתה כן כהורה, באופן אימפולסיבי, בחוסר מחשבה תחילה ובתחושת חוסר שליטה, מתוך "חרדה" לבתה ורצון "לגונן" עליה – כך כלשון התסקיר.

לאור זאת, מאחר ונראה כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה שלפניי על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה, נעתר לבקשה לביטול הרשעה.