ברם, במקרה דנן עסקינן בחברה שהצו לפרוקה ניתן עוד בשנת 2018, ולכן הדין החל בעניינינו הוא הדין הקודם, כמצוות הוראת המעבר של סעיף 373(ב) לחוק חידלות פרעון, לפיה: "על הליכי פירוק לפי פקודת החברות, על הליכי פשרה או הסדר שניתן במסגרתם צו הקפאת הליכים לפי חוק החברות ועל הליכי פשיטת רגל לפי פקודת פשיטת הרגל שהיו תלויים ועומדים ערב יום התחילה, ימשיכו לחול הוראות הדין שחלו עליהם ערב יום התחילה." על כן, המחלוקת בעניינינו תוכרע בהתאם להסדר החקיקתי ששלט בכיפה עד כניסתו לתוקף של חוק חידלות פרעון.
הסעיף הרלוואנטי לענייננו הנו סעיף 189 לחוק הביטוח הלאומי, שכותרתו (בנוסחו הקודם) הייתה "העברת תביעה לגימלה" והוראותיו היו אלו:
"(א) הזכאי לגימלה לפי פרק זה יגיש תביעתו למוסד באמצעות הנאמן בפשיטת רגל, מפרק החברה, האגודה העותמנית או האגודה השיתופית, או מפרק השותפות, כונס נכסיה או מנהל עסקיה (לכל אחד מאלה ייקרא להלן - המפרק), הכל לפי הענין כאמור בסעיף 182.
בהמשך, בעל התפקיד מעביר למל"ל את התביעה שהגיש העובד, בצרוף דין וחשבון על הגימלה שיש לשלם לעובד, ועל הסכומים שיש לנכותם על פי דין, והמל"ל ישלם את הגימלה "בכפוף להחלטת פקיד התביעות לפי הוראות סעיף 298." משתמע מכאן שבעל התפקיד הוא מעין "צנור" המעביר למל"ל את תביעת החוב של העובד, הגם שהוא עושה כן בצרוף דין וחשבון בדבר הגימלה שיש לשלם לעובד.
...
היעלה על הדעת ששיקול הדעת של המל"ל בעניינים כאלה רחב הרבה יותר מזה של בית המשפט?
מטעמים אלה אין בידי לקבל את התיזה הפרשנית אותה הציג הכנ"ר בעמדתו, לפיה המפרק מוסמך להאריך תביעות חוב עד לתקופה של 12 חודשים ממועד צו הפירוק, ואילו המל"ל מוסמך להאריך מועד להגשת תביעות חוב מעבר לתקופה של 12 חודשים.
יחד עם זאת, השאלה הנשאלת כאן היא לא האם המנהלים המיוחדים פעלו כדין כאשר האריכו את המועד באופן קולקטיבי ושלא על פי החלטה מנומקת בכתב, אלא האם המל"ל היה רשאי לעשות דין לעצמו ולקבוע שתביעות החוב נדחות על הסף מחמת האיחור בהגשתן.
סיכומו של דבר, הואיל והמל"ל לא פנה לבית המשפט בבקשה לבטל את החלטת המנהלים המיוחדים להאריך את המועד להגשת תביעות החוב של המבקשים, אלא סילק אותן על הסף תוך חריגה מסמכותו, יש לבטל את החלטת המל"ל לסילוק על הסף, ולהחזיר את תביעות החוב לשם בדיקתן לגופו של עניין בידי פקיד התביעות.
