הנתבעת הפניתה לכך ששותפות מרינה אשקלון ניהלה אתה משא ומתן למכירת המקרקעין, כאשר חלק מהפגישות נערכו במבנה, מצג זה לא עורר בה ספק שהתובעת הכירה את ההסכם שבין שותפות מרינה אשקלון לעריית אשקלון לפיו השותפות קבלה מגרשים בשטח המרינה בתמורה לייבוש המרינה ואכן משנפתרה סוגיית דמי ההיתר, הועברו הזכויות במיגרש ע"ש מרינה אשקלון, כך שמכלול הנסיבות הובילו אותה למסקנה כי שותפות מרינה אשקלון היא הבעלים של המקרקעין.
במסגרת הליך שהתקיים בתא"ק 12797-02-19 של בית משפט השלום באשקלון, בתביעה שהגישה שותפות מרינה אשקלון נגד הנתבעת, בסמוך להגשת התביעה כאן ושגם התובעת היתה צד לו, לפינוי המבנה מהמקרקעין, טענה שותפות מרינה אשקלון כי היא התחייבה לבנות עבור עריית אשקלון את המרינה באשקלון ובתמורה הייתה אמורה לקבל זכויות בנייה במס' מגרשים, ביניהם מיגרש מס' 6.
...
בסופו של דבר גם רשיון שלא ניתן לביטול בשלב זה דורש, בנסיבות הענין ולשם איזון של שיקולי הצדק שבעקבותיהם הוחלט כי אין לבטל את הרשיון, כי לפחות ישולמו לבעלים דמי שימוש.
"
בת"א (טבריה) 7-07-07 עירית טבריה נ' פרוספר אל-עמי כרספיל תמר נסים שי ( פורסם בנבו 8.11.09) נקבע כך:
"סבורני כי השימוש רב השנים שעושה הנתבע במרכז הימי בין לטובתו ובין לטובת הנתבעת (כך נטען וטענות אלה לא הופרכו) וזו אינה דורשת ממנו דמי שימוש על פני כל השנים, מונע ממנה היום מלתבוע דמי שימוש. לכל היותר זכאית היא לגבות דמי שימוש החל ממועד הגשת התביעה אולם בקשה לפיצול סעדים לא הוגשה ואין לפניי דרישה לסעד כזה בכתב התביעה."
הנני סבורה, כי נוכח משך זמן החזקת הנתבעת במקרקעין והעובדה שנעשתה אליה פניה הן מצד התובעת והן מצד השותפות, כשהנתבעת מבקשת לשכנע את השותפות והתובעת, כי היא זכאית להישאר במקרקעין, כי נכון יהיה לקצוב את התקופה שבגינה הנתבעת זכאית להמשיך להחזיק בנכס ללא תמורה, כתקופה בת מספר חודשים, המשקפת הן את תקופת אי הוודאות והן את תקופת ההתארגנות (אם כי בעניינה של האחרונה, הנתבעת טענה, כי משרדיה ממוקמים במבנה אחר, כך שתקופת ההתארגנות אינה אמורה להיות ארוכה יותר מחודשים ספורים).
אני מורה לפיכך על דחיית התביעה, ללא צו בדבר הוצאות.
