העברה ממתקן כליאה צבאי לבית כלא אזרחי

הוא מפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"ב 1004/12 אבוטבול נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו; 2012)(להלן: עניין אבוטבול), שם מצאנו את הדברים הבאים (בפיסקה 10 להחלטת כב' השופט דנציגר): בית משפט זה קבע לא אחת כי אין לאסיר, ככלל, זכות קנויה לגבי מקום הכליאה שלו, ונקודת המוצא היא שהחלטה להעבירו לבית כלא אחר אינה פוגעת בזכות יסוד שלו ואינה מבססת עילת תביעה או עתירה.

הזכות להליך הוגן, בכל הנוגע להליך הפלילי, כוללת גם את הזכות להיות מיוצג על-ידי עורך דין (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461, 560 (2006); וראו גם קנת מן "ביקורת שיפוטית וערכי יסוד בהליך הפלילי: זכות הייצוג במשפט האמריקאי ופיתוח המשפט הישראלי" עיוני משפט יג 557 (1988)).

לא למותר יהיה להזכיר את הוראות האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות משנת 1966 (שישראל אשררה בשנת 1991 ושנכנסה לתוקפה במקומותינו בשנת 1992).

שב"ס יצטרך להסדיר את אפשרות הפגישה של העותר עם באי כוחו באותם מיתקני מעבר, באופן שיאפשר את הכנתו לישיבות ההוכחות הקבועות בעיניינו בבית המשפט המחוזי [חיפה], כך שלא תקופח הגנתו עקב שלובו במיתקן כליאה כזה או אחר.

...

על רקע, נחה דעתי כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב להציג את העורר בבית המעצר בתל-אביב.

בכפוף לאמור בפסקה 9 לעיל, העתירה נדחית.

המזכירות מתבקשת לשלוח את החלטתי זו לצדדים ולסגור את התיק.

ואולם, עם הרשעתו וגזירת דינו, הועבר המבקש ממתקן הכליאה הצבאי - לבית כלא אזרחי.

...

שינוי זה במצבו ובמעמדו המשפטי של המבקש, מחשוד ונאשם - לעבריין מורשע, די בו, כשלעצמו, על מנת להצדיק את ההחמרה והקשחת התנאים בהם הוא מוחזק עתה.

בוודאי שזו היא התוצאה המתבקשת, כאשר על פי טענת המדינה, מן הראוי היה להחזיק את המבקש גם במהלך אותן שנות מעצר-שקודם-הרשעה בתנאים מגבילים יותר על מנת לאיין את הסיכון הביטחוני שנשקף ממנו כבר אז. העובדה כי צעדים מחמירים אלה לא ננקטו אז היטיבה עם המבקש לפנים משורת הדין, או שהיתה בבחינת טעות (ואין מתקנים טעות – בטעות), אבל אין היא מקנה לו אינטרס הסתמכות, כפי שקבעה, בדין, כב' השופטת ד' אבניאלי בבית המשפט הנכבד קמא.

סוף דבר - בקשת רשות הערעור שבפניי נדחית.

לא יועברו כלואים לכלא אזרחי שלא מרצונם כעונש על המקרה.

לעיצומם של דברים, הרי שמן החומר שבפנינו עולה, כי הצפיפות בבית הכלא, ובכלל זה בפלוגה ג', היתה גבוהה בהרבה מן המותר, ובמועדים שונים עמדה על כפלים מן הצפיפות המירבית המותרת במיתקן.

אי נקיטתם של הליכים עונשיים בתגובה להתמרדות והתבצרות של כלואים בבית כלא, אשר יש בה גם מימד של אלימות, עלול לעודד דפוסים דומים של היתנהגות בבתי כלא אחרים, בצבא ומחוצה לו. יצויין, כי יש רגליים לסברה כי אין מדובר בחשש ערטילאי.

...

לסיכום נקודה זו, במעשים המיוחסים לעותרים יש הפרה קיצונית של העקרונות הבסיסיים עליהם מבוסס הצבא ועליהם בנויים בתי כלא.

יש לדחות, על כן, טענה זו. התוצאה היא, כי דין העתירות להידחות.

כאמור, העתירות נדחות.

בבית המשפט העליון בג"ץ 3260/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. הועדה להעברת כלואים לבית סוהר אזרחי 2. קצין מישטרה צבאית ראשי 3. מפקד כלא "נווה צדק" 4. קצין הרפואה של כלא "נווה צדק" 5. שירות בתי הסוהר עתירה למתן צו על-תנאי ובקשה לצוו ביניים בשם העותר: עו"ד אופירה אלקבץ-רוטשטיין; עו"ד אשר הלפרין; עו"ד יוסי אלבז; עו"ד אילון גונן בשם המשיבים 5-2: עו"ד יונתן ציון מוזס ][]החלטה

אי-הכשירות נקבעה על-ידי הועדה להעברת כלואים לבית סוהר אזרחי (ועדה מעין שיפוטית שבראשה עומד שופט צבאי) (להלן: הועדה), לאחר שזו בחנה חוות דעת מקצועית-רפואית, מאת מפקד המרכז לשירותי רפואה בצה"ל, שממנה עולה בבירור, כי לעת הזאת, לאחר תחילת טפולי הכימותרפיה, לא יוכל העותר להוסיף ולרצות את מאסרו בין כותלי המתקן הצה"לי, משום שהדבר עלול לסכן אותו מבחינה רפואית.

...

] לאחר עיון בבקשה למתן צו ביניים, בתגובת המשיבים 5-2 (להלן: המשיבים), ובתשובת העותר לתגובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות.

אם כן, מאזן הנוחות (שכידוע, לו משפט הבכורה), מוביל למסקנה ברורה, כי אין לקבל את דרישת העותר, ולהורות על הותרתו במתקן הצה"לי, מאחר שהדבר עלול לסכן את חייו, פשוטו כמשמעו.

על כן, כבר מטעם זה, אין להעתר גם לבקשה חלופית זו. אמנם, העותר טוען בתשובתו לתגובת המשיבים, כי פנה למשיב 4, בבקשה לאפשר לו לשהות בבית הוריו של כלוא אחר, החל מבוקרו של יום 26.4.2023, "ועד להתבהרות תמונת המצב", כשלדבריו, "הכוונה הברורה היתה עד לקבלת סיכום אשפוז בעניינו וקבלת חוות דעת מפורשת מטעם קרפ"ר שב"ס על אפשרות קליטתו בהתאם להנחיות הרפואיות", ברם, מתגובת המשיבים עולה, כי המשיב 4 הבין בקשה זו באופן מצומצם יותר, וסבר כי זו התייחסה לשלב שעד להבהרה הכללית שנמסרה מטעם שב"ס, כי יש באפשרותם לקלוט את העותר.

דא עקא, לאחר עיון בטענות הצדדים, סבורני כי בשלב זה, במסגרת בקשה למתן צו ביניים, אין מקום להורות על הוצאתו של העותר ממשמורת כליאה, על יסוד השערה בלבד, כי מסוכנותו פחתה.

הבקשה נדחית אפוא בזאת.

]השופטת ר' רונן: בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה למשיב להעבירו לתא ללא טלויזיה.

על פי הנטען בעתירה – אשר איננה מגובה בתצהיר – העותר הוא חייל חרדי אשר הורשע בעבירה של העדר מן השרות, והחל לרצות את עונשו ביום 8.10.2023 במיתקן הכליאה הצבאי "נווה צדק" ("כלא 10").

בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי "כיום, בחלוף למעלה מארבעה עשורים מאז כינונו של מוסד עתירות האסירים, וברוח התקופה בה זכויות האדם ובכללן הזכות לשויון וזכות הגישה לערכאות קיבלו מעמד של בכורה במשפט הישראלי, בשלה העת לכונן מוסד עתירות אסירים בכל הנוגע לחיילים הכלואים בבתי סוהר צבאיים בדומה לזה הקיים לגבי אסירים בבתי סוהר אזרחיים". על רקע זה, וכפי שנקבע גם בפסק הדין בב"ש 28/23 ובפסקי דין נוספים (ראו, למשל: עלב"ש (פסיקה צבאית יבד"ץ) 8/21 טוראי כ' ח' נ' התובע הצבאי הראשי, פסקה 22 (22.4.2021)), נראה כי אכן בשלה השעה לפעול לגיבושו של הסדר דומה לזה הקיים ביחס לעתירות אסירים בפקודת בתי הסוהר גם לגבי כלואים בבתי כלא צבאיים.

...

דין העתירה להידחות על הסף.

העתירה נדחית אפוא על הסף.