הסעת שוהים בלתי חוקיים לישראל על ידי נהג מונית

זה המקום לציין שחלק משמעותי מחקירתו הנגדית של המתלונן עסק בשאלה האם הוא הגיע למקום על מנת להסיע נוסעים במונית שלו באופן חוקי, או שמא הוא היה "נהג לא מורשה". אומר את המובן מאליו שלשאלה זו אין כל השפעה על המחלוקת בין הצדדים בנוגע לאלימות שהופעלה על ידי הנאשם כלפי המתלונן, שכן הדעת נותנת שגם אם המתלונן היה נהג לא מורשה, לא הייתה כל הצדקה לנקוט נגדו באלימות והיה מקום ליפתור את המחלוקות בנושא בצורה חוקית.

ואולם, יש לציין שברגע שב"כ הנאשם הזכיר לנאשם במה דברים אמורים, הוא אישר אותם, תוך שהבהיר שמדובר בהרשעה ישנה (משנת 2007), שצורפה לתיק חמור יותר (של הסעת שוהים בלתי חוקיים).

מהוראות החוק והפסיקה עולה שנדרשים ששה תנאים מצטברים לשם הקמתו של סייג ההגנה העצמית, ואלו הם: האחד, קיומה של תקיפה שלא כדין; השני, קיומה של סכנה מוחשית לפגיעה בחייו, בחרותו בגופו או ברכושו, של האדם המתגונן או של זולתו; השלישי, מידיות, דהיינו – "על ההגנה להתבצע רק מרגע שהמעשה דרוש באופן מידי על מנת להדוף את התקיפה, ועליה להיפסק מרגע שלא נידרש עוד מעשה היתגוננות על מנת להדוף את התקיפה" [ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (25.10.2006)]; הרביעי, שהאדם המתגונן לא הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים; החמשי, מידתיות, קרי "יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לנזק הצפוי מן התקיפה" [ע"פ 4784/13 ניר סומך נ' מדינת ישראל (18.2.2016), פסקה 162 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (להלן: ענין סומך)]; השישי, קיומה של נחיצות, קרי – טענת הגנה עצמית תקום לו לאדם רק כאשר לא הייתה לו אפשרות להדוף את התקיפה בדרך אחרת, פוגענית פחות.

...

משלא עמדה המאשימה בנטל להוכיח כי הנאשם היכה את המתלונן במכת אגרוף דווקא, בהעדר חוות דעת של רופא משפטי מטעמה, ובשים לב ליתר הממצאים הרפואיים, אני מקבל את טענת ההגנה לפיה יכול והחבלה נגרמה כתוצאה מנפילתו של המתלונן על הקרקע, אולם זאת לאחר שנדחף בעוצמה על ידי הנאשם, כאשר ברקע היצרות מולדת של תעלת עמוד השדרה (נתון לגביו לא הייתה מחלוקת בין הצדדים), שהוחמרה בעקבות החבלה.

" (ההדגשות הוספו – ע.מ) במקרה שלפנינו, כשם שמצאתי שלא להתעלם מהגרסה הראשונית של הנאשם בשתי חקירותיו ובעימות (ת/3-ת/5), ואף קבעתי שבשינוי והתפתחות הגרסה בשלבים המאוחרים יש משום חיזוק לראיות התביעה, כך אני סבור שלא ניתן להתעלם עתה מאותה גרסה, עת עומדת על הפרק בחינת הלך רוחו של הנאשם.

התוצאה נוכח כל האמור, מצאתי שלא להרשיע את הנאשם בעבירה של חבלה חמורה שיוחסה לו בכתב האישום, ותחת זאת להרשיעו בעבירה קלה יותר של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק.

בת"פ (י-ם) 52636-04-13 מדינת ישראל נגד עבדללה (29/06/14) הורשע נאשם בהתאם להודאתו בעבירה של הסעת 2 שוהים בלתי חוקיים לצורכי עבודה.

ככלל נקבע כי: "נסיבות הן רבות, ולא נתיימר למנותן במלואן. אולם בכך עיקר: ככל שמעשהו של נאשם מקרב עצמו לליבתה של ההלכה - לסיכון בטחון הציבור - כן נחמיר עם העבריין וניטה ליישם את מדיניות הענישה בחומרתה, וככל שמעשהו של הנאשם ירחק וילך מן הליבה, כן יקטן כוח המשיכה של מדיניות הענישה ויתחזק ממילא מישקלם של טעמי הזכות". במקרה המונח לפניי, לאור נסיבות העבירה, עסקינן במקרה הרחוק באופן יחסי מן הליבה של סיכון ביטחון הציבור, שכן מדובר בהסעת נוסע אחד בלבד ללא אישור שהייה כדין, בהעדר מניע בטחוני, על ידי נאשם צעיר נעדר עבר פלילי, המקיים אורח חיים נורמאטיבי אשר הביע צער וחרטה על ביצוע מעשי העבירה ולקח אחריות על ביצועה, אך עם זאת, יש לזכור אף כי בצע המעשים בתמורה לתשלום, במסגרת עסוקו כנהג מונית.

...

משכך, אני קובעת כי במקרה זה לא קיימים שיקולים המצדיקים אי הרשעת הנאשם.

באיזון בין השיקולים השונים שוכנעתי כי יש לגזור על הנאשם עונש ברף הנמוך של המתחם, דהיינו מאסר מותנה לצד התחייבות, פסילה על תנאי וקנס, וזאת נוכח התרשמות שירות המבחן, כמפורט, והעובדה כי עצם הרשעתו של הנאשם בדין עשויה לגרום לו נזק ומהווה ענישה מוחשית ומשמעותית עבורו.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 3 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים מהיום שלא יעבור שוב עבירה לפי חוק הכניסה לישראל.

הנאשם הודה בהתאם להסדר טיעון דיוני בעובדות כתב אישום מתוקן והורשע בהסעת שב"ח, עבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), בכך שביום 20.1.2019 נהג הנאשם בשעה 22:17 בעיר רהט ברכב מסוג פולקסווגן בעל ל.ז שמספרה 75-037-16 כאשר הוא מסיע שני אנשים אשר שהו באותה העת בישראל באופן בלתי חוקי.

מעיון בפסקי הדין שהוגשו על ידי הצדדים לעניין מדיניות הענישה הנוהגת וכן בפסיקה נוספת עולה כי בתי המשפט נוהגים להטיל עונשי מאסר בפועל בגין עבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים כאשר נסיבות ההסעה מצביעות על סיכון בטחוני מוגבר או סיכון תעבורתי מוגבר, כמו גם במקרים שבהם מספר הנוסעים רב, כיוון ההסעה היה מקוו התפר לתוך פנים המדינה, הסעה נעשתה בתשלום וכן כאשר מדובר בנאשמים בעלי עבר פלילי או נעדרי אופק שקומי.

באחד, ההסעה במונית מסחרית מכיוון איו"ש לתוככי מדינת ישראל ובכפוף לתשלום.

...

כמו כן, לא מצאתי להכליל במתחם את יתר פסקי הדין אליהם הפנה בא כוח הנאשם שכן בת.פ 43197-07-18 מדינת ישראל נגד קבהה (18.3.2019), בית המשפט מצא לסטות ממתחם העונש ההולם משיקולי שיקום שאינם רלבנטיים כאן.

לנוכח המקובץ לעיל בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, מידת הפגיעה בערכים המוגנים ומדיניות הענישה הנהוגה מצאתי לקבוע מתחם ענישה הולם הנע בין מאסר מותנה ועד מספר חודשי מאסר בפועל לצד רכיבי ענישה נוספים.

תוצאה לאור המקובץ לעיל, מצאתי למקם את עונשו של הנאשם בתחתית מתחם העונש ההולם ואני גוזרת עליו את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר אותם לא ירצה הנאשם אלא אם יעבור בתוך שלוש שנים עבירה בה הורשע.

הנאשם אסף את השוהים הבלתי חוקיים בשעה 18:00 בחוף הים בעכו, והסיע אותם בתחומי מדינת ישראל, כאשר בעבור הנסיעה דרש כי כל אחד מהנוסעים ישלם לו 60 ₪, אך הנאשם והנוסעים נעצרו טרם ביצוע התשלום.

נטען כי מידת הפגיעה בערך החברתי של שמירת בטחון המדינה, תושביה ואזרחיה - גבוהה, לאור גל הטרור מהעת האחרונה, המבוצע לא אחת על ידי שוהים בלתי חוקיים, אפילו אם הם חסרי עבר פלילי.

בהיתחשב במכלול המפורט לעיל, בהיתחשב בכך שמדובר בהסעה במהלך עבודה ולצרכי פרנסה, על ידי נהג מונית שזו פרנסתו, של שישה נוסעים תושבי חוץ, וגם על בסיס הנסיבות המקלות, מצאתי כי מיתחם הענישה מחייב מאסר בפועל, ולו בעבודות שרות.

...

אני קובעת כי מתחם העונש ההולם נע בין מאסר קצר בעבודות שרות לבין 12 חודשי מאסר בפועל, בצירוף קנס כספי ועונשים נלווים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת את עונשו של הנאשם כדלקמן: 80 ימים מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שרות במועצה מקומית משהד, וזאת החל מיום 28/8/202.

מעובדות כתב האישום עוד עולה כי הנאשמים ניכנסו ושהו בישראל כשאין להם היתרי כניסה או שהיה בישראל כדין, וכי נאשם 1, אשר נהג את הרכב הגנוב והסיע את נאשמים 2 ו-3 (שב"חים) עשה כן, בהיותו בלתי מורשה לנהיגה, שכן מעולם לא הוציא רישיון נהיגה.

. מיתחמי הענישה בעבירה זו תלויים במידה רבה בתמורה בעד ההסעה; תחומי ההסעה (משטחי הרשות הפלסטינית לתוך שטחי המדינה או תוך תחומי המדינה בלבד); מטרת ההסעה, מספר השוהים הבלתי חוקיים שהוסעו וכדומה.

כך למשל, ברע"פ 323/17 אמג'ד יאסין נ' מדינת ישראל (11.1.2017) אושר עונש מאסר של 8 חודשי מאסר בגין שני אישומים שונים של הסעה במונית מסחרית, כשבאחד מהם דובר בהסעה בתמורה ובנסיבות של הטעיית שוטרים.

נהיגת הרכב הגנוב מעיבורה של העיר תל אביב, משך כשעה וחצי על פני למעלה מ 100 ק"מ עד למחסום מיתר, על ידי מי שהוא תושב השטחים, בלתי מורשה לנהיגה (ברי שגם ללא תעודת ביטוח) – מטבעה מקימה סיכונים גבוהים להתרחשות תאונת דרכים ולפגיעה בשלומם וחייהם של המשתמשים בדרך, נהגים והולכי הרגל, ולא פחות, להתפתחות מרדף משטרתי וסיכון חיי אדם.

...

כך או כך, סבורני כי מתחם העונש שנקבע כאמור, אינו משקף את הקו המרכזי בענישה בעבירות מסוג זה. אשר לעונש, מאסר בעבודות שירות, זה נקבע לאחר חריגה ממתחם העונש משיקולי שיקום.

מכלל הדברים האמורים, לאחר שנתתי דעתי לפגיעה הגבוהה של הנאשמים בערכים המוגנים, לענישה הנוהגת בכלל וזו אליה הפנו ב"כ הצדדים, סבורני, כי הרף התחתון של מתחם העונש ההולם למעשי הנאשמים כולם צריך ויעמוד על למעלה מ 15 חודשי מאסר בפועל.

אשר לפיצוי, לא נדרשת הוכחה מדויקת על שיעור הנזק (ע"פ 4666/12 גורבץ' נ' מדינת ישראל (08.11.2012)) שכן הפיצוי נועד לסייע במידה מוגבלת ועל דרך ההגנה, למי שניזוק מהעבירה, מבלי להידרש לפרוצדורה האזרחית הרגילה ובכך לאפשר גבייה באמצעות המרכז גביית קנסות (אירוע פלילי 2196/10 אגרביה נ' מדינת ישראל (08.03.2012)) סוף דבר – לאחר שקלול מכלול השיקולים הנדרשים לעונשם של הנאשמים, אני גוזרת את עונשם כדלקמן: נאשם 1 16 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו על פי רישומי שב"ס. 10 חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר, והתנאי הוא שלא יעבור עבירות רכוש מסוג פשע.