כמו כן, דנתי בהרחבה בהוראות החיקוקים הרלוואנטיים ובסמכות המפקח על רישום המקרקעין, במסגרת דיון בתביעה לפי חוק החיזוק, בהתאמה להוראות הדין ולפסיקה.
מטרתו זו של חוק החיזוק משתקפת בדברי ההסבר לחוק החיזוק כדלקמן:
"להוריד את רף ההסכמה הדרוש על-פי חוק המקרקעין לשם ביצוע עבודה ברכוש המשותף, בנכס שהוא בית משותף, כאשר היא נעשית על-פי היתר בניה שהוצא מכוח תכנית החיזוק" (דברי ההסבר להצעת חוק המקרקעין (חזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), (הוראת שעה), התשס"ז-2007, ה"ח הממשלה התשס"ז 313, בעמ' 702).
זאת, תוך איזון בין זכויותיהם של בעלי הדירות לבין הצורך הצבורי החשוב בחיזוק בתים מפני רעידת אדמה" (שם.; ראו בנוסף – ע"א 3700/15 אורי רוט נ' מיכל עגנון (27.06.2016) (להלן: "עניין רוט"), 15)
בהתאמה לתכליתו של חוק החיזוק, כפי שהובהרה לעיל, נקבע בסעיף 2 לחוק החיזוק, כי מקום בו ניתן היתר בנייה לבצוע עבודה ברכוש המשותף לפי תכנית חזוק ונדרשת הסכמת בעלי הדירות בבית המשותף לבצוע העבודה, יחולו לעניין הסכמה כאמור, הוראות חוק החיזוק ולא הוראות חוק המקרקעין.
ואילו סעיף 5א' (א) הדן בהריסת ביניין והקמתו מחדש והרלוונטי לענייננו, קובע:
"ביצוע עבודה ברכוש המשותף שמטרתה הריסת ביניין קיים והקמתו מחדש בהתאם לתכנית חזוק, טעון החלטה מראש של כל בעלי הדירות; ואולם רשאי המפקח, אף אם לא התקבלה החלטה מראש של כל בעלי הדירות בבית משותף שיש בו ארבע דירות לפחות, ויותר משני בעלי דירות, לאשר את ביצוע העבודה, על פי תביעה של בעלי הדירות שבמועד הגשת התביעה היו בבעלותם שני שלישים מהדירות בבית המשותף ושני שלישים מהרכוש המשותף היו צמודים לדירותיהם (להלן – הרוב הדרוש לאישור ביצוע העבודה), ובילבד שנתן לכל בעל דירה בבית המשותף היזדמנות לטעון את טענותיו; בהחלטה כאמור ישקול המפקח, בין השאר, את הנסיבות המיוחדות שבהריסת דירתו של בעל דירה המתנגד לבצוע העבודה כאמור והשלכותיהן; הוראות סעיף 5(ב) ו-(ג) יחולו לעניין זה, בשינויים המחויבים."
ודוקו, אמנם בהתאם להוראות חוק החיזוק, על פניו מקום בו מיתקיים הרוב הנידרש, יכול רוב בעלי הדירות לכפות דעתו על המיעוט ואולם, על מנת לאזן זאת, נקבעו במסגרת חוק החיזוק מנגנונים, אשר ייעודם שמירה על זכויות המיעוט ואשר במסגרתם מתאפשר למיעוט זה להשמיע את קולו ולהשפיע על הקביעה האם הפרויקט יצא לפועל – בכלל או למצער במתכונת עליה הסכים רוב בעלי הדירות.
כך, בסעיף 22 נקבע על ידי בית המשפט העליון בעיניין שומרוני כי:
"פעולה משותפת של בעלי זכויות בדירות בבית משותף במסגרת תמ"א 38 היא תנאי הכרחי ליישומה, הן משום שהחיזוק צריך להעשות במבנה כולו והן משום שזכויות הבנייה הנוספות הן זכויות המשותפות לכלל הדיירים בבניין. על מנת שניתן יהיה ליישם את ההסדרים המקלים הקבועים בחוק החיזוק, הלכה למעשה, ודוקא כאשר קיימת יותר מחלופה אפשרית אחת לחזוק הבניין – נידרש כי למפקח תהיה סמכות להכריע גם באשר לאופן ביצוע העבודות. רק באמצעות סמכות לאישור מתכונת העבודות יהיה באפשרות המפקח ליישם את מטרתו של חוק החיזוק – קביעת הסדרים מקלים לבצוע תמ"א 38. כל פרשנות אחרת תעקר את סמכויותיו של המפקח מתוכן ותסכל את המטרות שתמ"א 38 וחוק החיזוק נועדו לקדם. למעשה, במקרה הטיפוסי, המחלוקת בין בעלי דירות נסבה על אופן מימוש הזכויות לפי תמ"א 38, להבדיל מאשר על "תמיכה עקרונית" ביישומה.
...
גם בקביעותיה אלו של המפקחת לא מצאתי עילה להתערבות ומשכך, גם טענותיו אלו של המערער נדחות בזאת.
בנסיבות אלו, לא מצאתי כל עילה להתערב לפסיקת ההוצאות וגם טענותיו אלו של המערער נדחות.
סוף דבר;
משנדחו כלל טענותיו של המערער – נדחה ערעורו.
