הסכם שכירות: מסעדת אל גאוצ'ו

התובעת העבירה שני שקים של פחם מהפחם שהיתקבל, לבדיקה על ידי מר נחימוב ראובן, מי שהיה בעבר הבעלים של רשת מסעדות הבשר "אל גאוצ'ו" ומי שעוסק כיום בייבוא ושיווק מוצרי פחם.

התובעת טוענת כי נאלצה לאחסן את המוצר הפגום במחסניה, ומאחר ושטח האיחסון שלה מוגבל, היא נאלצה לשכור מחסן נוסף, כך שניגרם לה הפסד של 9,900 ₪ בגין רכיב נזק זה. הנתבע לא העביר לה את מלוא המסמכים הנדרשים ל"שיחרור" המכולה בזמן ולכן, היא נדרשה לשלם דמי שהייה של המכולה בנמל אשדוד בסך 1,285 ₪.

האם הובטח לתובעת שהפחם שהיא תקבל במסגרת עסקת המכירה יהא מסוג "פאלו סנטו"? האם בפועל סופק לתובעת פחם מסוג אחר, שאינו מסוג "פאלו סנטו"? בהסכם שנערך בין הצדדים ביום 8/3/2009 הוסכם כדלקמן: "הקונטיינרים הבאים לא ישקלו פחות מ- 20-21 טון ועדיף 22. הסחורה חייבת להיות "פאלו סנטו" ואף בלי גידים , אם הקונטיינר ישקול פחות מ- 20 טון ברנרדו יפצה אותנו על חוסר (הפרש) הסחורה.

...

לפיכך, אני מורה על קבלת התביעה הנוספת ומחייב את התובעת (הנתבעת בתביעה דנא) לשלם לנתבע (הוא התובע בתביעה דנא) סך של 7,222 ₪ כנגד השיק שבוטל.

סוף דבר- אני מקבל התביעה שהוגשה בתיק 422-09-12 באופן חלקי ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 4,484 ₪.

כמו כן, אני מקבל התביעה שהוגשה בתיק 23762-04-12 במלואה וקובע כי התובעת תשלם לנתבע סך של 9,100 ₪.

כתב התביעה התובעת (להלן: "המשכירה") הגישה ביום 1.11.18 כתב תביעה בו טענה כי הנתבעת 4 (להלן: "טרנדית") התחייבה לשאת בתשלום שכר הדירה וביתר התשלומים הנובעים מהסכם השכירות עם חברת ש.ש.פ ניהול מסעדות בע"מ שחוסלה (להלן: "השוכרת"), בסך של 663,446 ₪ וכי נתבעים 1 עד 3 (להלן: "אלעזר, שלומי ואליהו וביחד הערבים") ערבו להתחייבויות השוכרת.

תוכן הסיכום תומך בעמדת המשכירה לפיה אוהד ענה לבקשת "אל גאוצ'ו" בישיבה להפחתת שכר הדירה כי "בשלב הנוכחי – דחיית תשלומים (ייבדק מול יצחק (בעלי המשכירה –ע.ה.))". בסיכום צוין במפורש שאוהד היתנה הסכמת המשכירה להפחתה באומרו "תהיה ברגע שחותמים על חוזה". טענת הנתבעים שהמשכירה לא העבירה לטרנדית נוסח של הסכם שכירות, בהתאם להסכמות החדשות, אלא המשיכה לנסות ולהשכיר את הנכס לצדדים שלישיים, תוך שהיא מנסה להיפטר מטרנדית, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הוכחת הטענה שסוכם על הפחתת שכר הדירה, ללא חתימה על הסכם.

...

הנתבעים טענו שיש לדחות את התביעה נגד עו"ד כהן שהוגשה נגדו מתוקף היותו מפרק השוכרת שכן לא ניתן לנקוט הליכים משפטיים נגד בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון, ללא קבלת אישור של בית משפט של פירוק.

סוף דבר התובעת תשלם לאלעזר ואשר הסך של 3,500 ₪ לכל אחד צמודים בתוספת ריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

התובעת תשלם לאלעזר ואשר ביחד הסך של 10,000 ₪ ולאליהו ועו"ד כהן הסך של 15,000 ₪ לכל אחד מהם בנפרד, צמודים בתוספת ריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

בית משפט השלום בהרצליה תא"ק 18384-10-09 אל גאוצ'ו בע"מ נ' יוסף ואח' בפני כב' השופטת חנה קלוגמן התובעת אל גאוצ'ו בע"מ הנתבעים 1.דנה יוסף 2.משה אשור פסק דין

הקף החיובים: לטענת הנתבע, לא סופקו כל השירותים או הציוד בגינם הוגשה הדרישה לתשלום בתביעה זו. מוסיף ומציין הנתבע שלעניין התגמולים והפרסום, הדרישה הראשונה לתשלומם הועלתה רק ב-10.7.08 (סעיף 10 לתצהיר) דהיינו, לאחר תקופה ממושכת שהם לא שולמו וזאת לטענתו על בסיס ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים לאחר תום שנת השכירות הראשונה.

במקרה הנידון הערב, כפי שהוא עצמו מעיד, היה מעורב בעסקי המסעדה באופן יום יומי, כך שהוא ידע שבפועל הזיכיון מופעל ולכן היה עליו להבין שההסכם בתוקף ואם ההסכם בתוקף, אז ערבותו היא חלק מאותו הסכם.

...

לאור מכלול הראיות, אני קובעת שהערבות תקפה, שכן הנתבע ידע שההסכם מתבצע אך יחד עם זאת, דווקא בגלל שלא קיבל את ההסכם ולאור עקרונות דיני החוזים ודיני הערבות, היה על התובעת ליידע את הערב מיד לכשהתחילה הנתבעת לצבור חובות.

לסיכום, אציין כי הן התובעת והן הערב נכנסו להתקשרות חוזית הקשורה בנתבעת כשהם יודעים שהרוח החיה מאחורי ההתקשרות, הלוא הוא אביה של הנתבעת, לא יכול היה לחתום על ההסכם כתוצאה מבעיות כלכליות שהיו לו ושהנתבעת עצמה הינה בחורה צעירה ללא ניסיון עסקי, ולמרות זאת התובעת בחרה לחתום על הסכם הזיכיון עם בחורה צעירה ללא ניסיון עסקי שעומד מאחוריה אביה שלא יכול היה לחתום כפי שפורט לעיל, והערב אף הוא חתם על ערבות בגין התחייבויותיה של הנתבעת.

לאור האמור לעיל ולאור מכלול הנסיבות, אני קובעת כי על הערב לשלם לתובעת את החוב הנובע מתשלום עבור ביקורי השף, מוצרים והשיקים שחזרו בסך כולל של 14,756.78 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל ובתוספת סך של 2,500 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

השטר בחתימת הנתבעים, ניתן לתובעת כבטוחה למילוי התחייבויותיה של נתבעת 1, על פי הסכם שכירות והסכם למתן שירותים, שנחתמו בין הנתבעת לבין התובעת (צורפו כנספח א' לתצהירו של ע/ת משה אמויאל) הסכם השכירות מתייחס למסעדת "אל גאוצ'ו", שנוהלה על ידי הנתבעת 1 בבנין "מגדלי גרונר" ברמת גן. הבנין הוקם על ידי התובעת (דנקנר השקעות בע"מ), חברה ציבורית העוסקת, בין היתר, בניהול והשכרת חנויות.

...

שקלתי טיעוניהם של הצדדים בנוגע לליקויים הללו, זה בכה וזה בכה, והגעתי למסקנה כי יש להעמיד את הפיצוי בגינם ע"ס של 50,000 ₪.

לפיכך אני קובעת, כי סכום זה יקוזז מסכום חובם של הנתבעים לתובעת.

סוף דבר אני קובעת, כי כנגד חובם של הנתבעים לתובעת בסך נומינלי של 148,500 ₪, יש לקזז את הפיצוי המגיע להם בגין הליקויים שנתגלו במושכר, בסך נומינלי של 50,000 ₪.

לשם הנוחות תיקרא להלן התובעת והנתבעת שכנגד: "התובעת" והנתבעים והתובעות 2-3 שכנגד: "הנתבעים". זהות הצדדים וההסכמים בניהם: התובעת ניהלה מסעדה ומזנון בפארק המצוי בקריית מוצקין, הידוע בשם ה"חי פארק" (להלן: "הפארק"), תחת השם המסחרי "אל גאוצ'ו". הנתבעת 2 ניהלה את הפארק מטעם הנתבעת 3, אשר זו האחרונה היתה אחראית על הפעלת הפארק.

הנתבע 1 היה בעת הרלוואנטית לאירועים נשוא כתב התביעה מנהלו של הפארק מטעם הנתבעת 2 ויקרא להלן: "מומי". בין התובעת לנתבעת 3 נערכו ונחתמו שני הסכמי שכירות כדלקמן: ביום 01.06.2001 נחתם הסכם שכירות ראשון, אשר לפיו ניתנה לתובעת הרשאה לנהל ולהפעיל מסעדה ומזנון המצויים בפארק, ואכן התובעת החלה להפעיל את המסעדה והמזנון החל ממועד זה (להלן: "ההסכם הראשון").

...

ובסופו של יום, לאחר שקבע את הממצאים העובדתיים הרלוונטיים, הגיע לכלל מסקנה, כי אין חולק כי האמירה בה השתמש המשיב כלפי המערערת, הינה מכוערת וגסה, ומצידי אוסיף, אולי אף מלמדת על חוסר תרבות ודרך ארץ, עם זאת וחרף האמור, קבע בית המשפט כי לאור הנסיבות והרקע בהן נאמרה, אין לראות בה משום לשון הרע".

כב' השופט מאיר שמגר בע"א 723/74 עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, חידד היטב את משמעות המבחן האובייקטיבי בקובעו כי:   "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט… אלא יסודו אובייקטיבי הינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט – התובע בעיני הבריות". אני מקבל את טענת התובעת, כי מדובר בפרסום "עניין ציבורי", אשר בא כמחאה על מעשיה של חברת ניהול, כשלוחה של רשת המתנ"סים, ואני מאמין שעשתה כך "בתום לב" וכביקורת לגיטימית.

על כן, אני דוחה את התביעה שכנגד לעניין ראש נזק זה. דין התביעה ודין התביעה שכנגד אפוא להידחות ולאור התוצאה אליה הגעתי, והגם שהתביעה העיקרית היתה על סכום גבוה יותר, יישא כל צד בהוצאותיו.