הסכם שכירות בין תושבת חוץ לשוכרים ישראלים

בין הצדדים קיימת מחלוקת עקרונית בשאלה, האם כאשר מוגשת בקשה לשינוי שם נאשם יש להבחין בין שוכר רכב ישראלי לבין שוכר במעמד תייר או תושב חוץ.

הסכם זה מכיל את כל פרטיו של הנהג, לרבות מספר הדרכון שלו וכתובתו בחו"ל. עוד טענה הנאשמת כי אין היא נוהגת לסרוק את דרכוניהם של תושבי חוץ או תיירים, ומדובר בדרישה מוגזמת שמטרתה להעביר את האחריות לכתפי חברת ההשכרה, המהוה "כיס עמוק" ממנו ניתן יהא לגבות את הקנסות שהושתו בקלות.

...

תלות ככל שקיימת לפי הוראות ההסכם בין חיובי המשכירה לחיובי הנתבע אינה בין המצאת אישור על ידי המשכירה לבין חלק המס שישא בו הנתבע, אלא לכל היותר בין המצאת האישור על ידי המשכירה לבין ניכוי המס במקור.

הציפיה לפטור ממס ממילא אינה יכולה לעמוד לאחר מותה של המשכירה בסוף שנת 2011, והרי אין דינם של תושבי ישראל כדינם של התובעים (תושבי חוץ), לפיכך לפי מיטב הבנתי, גם לא היה כל צורך להעביר 35% למס הכנסה על שם המשכירה, בגין שנת 2012, כיוון שכבר הלכה לעולמה, אלא את שיעור המס החל על תושבי חוץ, כאמור בסעיף 170 לפקודת מס הכנסה.

בשנת 2012 התובעים הם היורשים ובעלי המושכר, וכתושבי חוץ שיעור המס שלהם עולה ככל הנראה על 20%, ומכל מקום, הנתבע לא הוכיח דבר בענין זה. התוצאה משנקבע כי הנתבע הפר חוזה וכי קיים השתק פלוגתא בענין זה, ובנוסף, התובעים לא הפרו חוזה, הרי שעיקר תביעתו הנגדית של הנתבע בכל הנוגע לנזקיו שנגרמו לטענתו עקב הפרת החוזה על ידי התובעים - נדחית.

...

בשנת 2012 התובעים הם היורשים ובעלי המושכר, וכתושבי חוץ שיעור המס שלהם עולה ככל הנראה על 20%, ומכל מקום, הנתבע לא הוכיח דבר בענין זה. התוצאה משנקבע כי הנתבע הפר חוזה וכי קיים השתק פלוגתא בענין זה, ובנוסף, התובעים לא הפרו חוזה, הרי שעיקר תביעתו הנגדית של הנתבע בכל הנוגע לנזקיו שנגרמו לטענתו עקב הפרת החוזה על ידי התובעים - נדחית.

התוצאה היא שהנתבע רשאי היה לקזז סך של 39,621 ₪ מתוך דמי השכירות שחב בהם לשנת המס 2012.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, לאחר קיזוז 15% מסכום המס ששולם למס הכנסה בשם המשכיר, ומחייבת את הנתבע לשלם סך של 97,285 ₪ בצרוף ריבית חח"ד הנהוגה בבנק בינ"ל, כנקוב בהסכם, מיום 1.4.13 ועד התשלום בפועל.

לטענת התובע, על חברות תיווך פנורמה בע"מ ואמו פנורמה בע"מ (להלן – "הנתבעות") לשפותו בגין הנזקים שנגרמו לו, היות ולא פעלו כנדרש מהן, בהתאם להסכם שנערך בין הצדדים, ביחס לתיווך וניהול הדירה, שכן לא וידאו קיומם של ביטוחים לדירה ולא נטלו מן השוכר ערובה מתאימה בגין התכולה שהיתה בה. התביעה התובע הגיש ביום 9/12/2013 תביעה כנגד הנתבעות, וכנגד השוכר והבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן – "הבנק").

התובע הנו תושב חוץ, ומתגורר דרך קבע בצרפת.

ההסכם בין הצדדים יכונה להלן – "הסכם ההיתקשרות". ביום 1/4/2012 נחתם הסכם שכירות בין התובע, באמצעות מר מוטי עמר מתיווך פנורמה, לבין מר אלברטו פבונדלו, ולפיו ישכור מר פבונדלו את הדירה לתקופה של שנה, בדמי שכירות חודשיים של 3,200 ₪ לחודש (להלן – "הסכם השכירות").

...

הוצאות נסיעה לישראל ואובדן ימי עבודה התובע לא הביא בדל של ראיה בעניין זה, לא בתצהירו ולא במסמך כלשהו שיתמוך בטענותיו בעניין זה, ולפיכך התביעה בעניין זה נדחית.

לאור כל האמור לעיל, בהתחשב בספק באחריות השוכר להתרחשות הנזק, ובהתחשב בכך שהשוכר היה נושא רק בהשתתפויות עצמיות ככל שהיה נמצא אחראי ברשלנות לשריפה, הרי שאני מוצא מקום להפחית מסכום הפיצוי סך של 10,000 ₪, בגין העובדה שהשוכר נמחק מן התביעה.

סוף דבר התביעה נגד הנתבעות מתקבלת בחלקה.

סעיף 41 לצוו הפיקוח קובע מהם הפרטים אשר יש לכלול בהסכם ההשכרה לרבות: (1) שם השוכר; (2) מען השוכר בישראל, ואם הוא תושב חוץ – גם מענו מחוץ לישראל; (3) מספר רשיון הנהיגה של השוכר, דרגתו ותקפו; (4) מועד מסירת הרכב לשוכר; (5) תקופת השכירות; (6) קריאת מונה הקילומטרים וקריאת מונה הדלק בעת המסירה; (7) ביטוחים נוספים על ביטוח החובה לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970; (8) מחיר השכרת הרכב, או ציון שהשכרת הרכב נעשתה על-פי שובר תשלום; באשר לסעיף 41(7) יודגש כי תת הסעיף מחייב, כי בנוסף על ביטוח החובה יש לכלול בהסכם ההשכרה ביטוחים נוספים.

בעיניין תאמ (הרצ') 23918-05-16 איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' ש. שלמה רכב בע"מ נאמר כדלקמן: " בבית המשפט העליון ניתן פסק הדין ברע"א 1219/18 שי פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 18.06.2018), שבו נקבעה בדעת רוב הלכה כי אומנם סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, מקנה לצד שלישי זכות תביעה ישירה נגד המבטח. עם זאת, אין בכוחו של סעיף 68 לחוק כדי להפוך את חוזה הביטוח לכדי "חוזה לטובת צד שלישי". מאחר ומעמדה של חברת השכרת רכבים הוא של מעין – מבטח, כאמור, ולאור עיקרון היריבות הישירה מכוח סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח החל גם במישור היחסים שבין חברת ההשכרה לבין צד שלישי, הרי שההלכה הנ"ל יפה, בשינויים המחויבים, גם למקרה זה. רוצה לומר: זכותו של הצד השלישי כפופה לתנאי ההסכם בין חברת ההשכרה לבין השוכר, כשם שזכותו של צד שלישי כפופה לתנאי חוזה הביטוח שבין מבטח ובין מבוטח.

...

אכן, קיימת עמדה לא אחידה בדבר מעמדה של חברה להשכרת רכבים, עם העדפה ברורה למסקנה כי המשכירה היא מעין מבטחת (ראו גם, ירון אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שלישית, עמ' 1318).

מכל המקובץ אני מורה לקבל את התביעה וזאת על ידי החלת הכלל שבסעיף 68 לחוק.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 6,343 ₪, 785 ₪ בגין אגרות, שכר עד בסך של 1,050 ₪ וכן סך של 2,500 ₪ בגין שכ"ט עורך דין.

לעניין גובה הכנסות המערערת מהשכרת המבנים בירושלים, נקבע כי מדובר בהכנסה של תושב חוץ שהופקה או נצמחה בישראל, אשר מקורה בדמי שכירות, כאשר גובה ההכנסות מדמי השכירות נקבע בהתאם להסכם השכירות בין הצדדים, תוך ניכוי הוצאות פחת בשיעור של 2%.

...

גם דין טענותיה של המערערת ביחס לגובה השומה שנקבעה להידחות.

בהמשך טענה כי קיבלה את התשלום על בסיס מזומן בסכומים שהשתנו בין שנה לשנה ונעו בין מאות אלפי ש"ח ועד מעל מיליון ש"ח. פערי גרסאות אלה, להם לא נתנה המערערת כל הסבר מניח את הדעת, אף הם תומכים במסקנה כי את שומת המערערת יש לחשב על פי הסכומים שנקבעו בהסכם השכירות, כפי שקבע המשיב.

סוף דבר: אציע לחבריי לדחות את הערעור על כל חלקיו ולחייב את המערערת בהוצאות המשיב בסך של 30,000 ש"ח. השופט י' עמית: אני מסכים.