הסכם רציפות זכויות לפנסיה לעובדי הרשויות המקומיות

בתביעתה עתרה המערערת כי בית הדין ייתן צו הצהרתי, לפיו המערערת זכאית להיות מבוטחת בפנסיה תקציבית מכוח הסכם להבטחת רציפות זכויות לפנסיה – הסכם קבוצי בין הממשלה, מרכז השילטון המקומי והסתדרות עובדי המדינה והסתדרות הפקידים עובדי המנהל והשירותים מיום 22.07.1976, וכן לחייב את המועצה לחתום על הסכם הרציפות.

המערערת טוענת בבקשתה, כי בשל העובדה שבוטחה בעבר כעובדת ערייה בפנסיה תקציבית, בשל העובדה שעברה מרשות לרשות ולאור הסכם הרציפות, זכאית היא לסעד המבוקש.

...

לנוכח האמור, יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות.

דיון והכרעה לאחר שעיינו בהחלטה נשוא הערעור ושקלנו את טיעוני הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

אשר על כן, לא מצאנו עילה להתערבות בהחלטת כב' הרשמת ודין הערעור להידחות.

התובעת טענה בין היתר כי כבר בתחילת העסקתה בערייה ולצרכי הביטוח הפנסיוני היה מעמדה היה כשל "עובדת קבועה". התובעת מבססת טענותיה בין היתר על הוראות הסכם המעבר, הסכם הרציפות והנחיות שפירסם מר אבי קמינסקי יו"ר ארגון מינהלי מחלקות לחינוך ברשויות המקומיות מיום 20.3.2017 (נספח י' לתצהירה), מכוחן טענה התובעת כי בשל היותה מבוטחת בפנסיה תקציבית במדינה היא זכאית היתה להמשיך ולהיות מבוטחת בפנסיה תקציבית במועד בו הועסקה בערייה (סעיף 26 לתצהירה).

...

לסיכום למרות שהשתכנענו כי דינה של תביעה זו להידחות מחמת התיישנותה, מצאנו לנכון לעמוד גם על הטעמים לפיהם יש לדחותה אף לגופה, הואיל וענין לנו בזכות לגמלה.

סוף דבר - לנוכח המפורט לעיל הרינו מורים על דחיית התביעה גם מחמת התיישנותה וגם לגופה.

הוצאות משפט -חרף התוצאה אליה הגענו וכיוון שמדובר בזכויות לגמלה, החלטנו שכל צד יישא בהוצאותיו.

ביום 24.3.75 חתמה קג"מ על הסכם קבוצי כללי שהסדיר את רציפות זכויות העובדים שבוטחו בה ועברו למסלול של פנסיה תקציבית ברשות מקומית ולהיפך (הסכם הרציפות).

...

אף לגופו של עניין, מכלל חומר הראיות שוכנענו שהתובע אכן ביקש לבטל את הסכם הרציפות עם המדינה עת הוא עבר לעבוד בעיריית ת"א וכמפורט בתצהירו של מר בוק.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובע ישלם את הוצאות הנתבעות 1 ו-2 (קג"מ והעירייה) בסך 3,000 ₪ כל אחת (סה"כ 6,000 ₪).

ב"הסכם להבטחת רציפות זכויות פנסיה לעובדים העוברים מקרנות הפנסיה של ההסתדרות לרשויות מקומיות ולהיפך" מחודש מרץ 1975 (להלן – הסכם הרציפות או הסכם רציפות הרשויות), אשר הוחל על המערער לפי בקשתו בסמוך לפרישתו מעבודתו בערייה, נקבע כי בעת פרישה תשולם הפנסיה בגין תקופת העבודה הכוללת במוסדות השונים על ידי המעסיק האחרון ("המוסד המשלם" בלשון הסכם הרציפות), אך "כל מוסד יהיה אחראי בנפרד עבור הזכויות הקשורות בו בהתאם להוראות הנהוגות בו, אלא אם נאמר אחרת בהסכם זה" (סעיף 5 להסכם הרציפות.

...

סוף דבר הנה כי כן, כל הרחבה של מעגל הזכאים להטבות שאינן עולות בקנה אחד עם התקנון האחיד פוגעת בתכליות התיקון לחוק הפיקוח ובשוויון בין העמיתים.

מתן הזכות העודפת לעובדי המדינה מהווה פועל יוצא של הוראות חוק הגמלאות ממנו הסכם הרציפות במדינה "יונק את כוחו" ואין להרחיבה אלא מקום שאין מנוס לעשות כן מכוח החלה ישירה של הוראות חוק.

הערעור נדחה.

זאת בין היתר מן הטעמים הבאים: תכלית הסכם הרציפות - תכלית הסכם הרציפות היא שימור הזכויות שנצברן לעובד העובר, באמצעות רציפות בתקופות הפנסיה לצורך המשך ביטוחו בפנסיה תקציבית, במקום בפנסיה צוברת כמקובל ברשויות המקומיות.

...

העובדה כי מאן דהוא עלום הגיע בחלוף עשרות שנים למסקנה פרשנית אודות האופן בו יש לקרוא את הסכם הרציפות, אינה שוללת את המסקנה כי דווקא האופן בו נהגה המדינה עשרות שנים הוא זה שמשקף את אומד הדעת שלה (ושל יתר הצדדים) להסכם הרציפות.

לאור המקובץ, מצאנו לדחות את הפירוש לו טוענת המדינה ולדחות את ערעור המדינה בעניין זה. משכך, אין לנו צורך להידרש לטענות שעלו בערעור בקשר למצבים בהם חל שינוי בסולם השכר של העובד העובר.

בענייננו, לא מצאנו כי מתקיים חריג המצדיק סטייה מכלל זה. סוף דבר ערעור המדינה נדחה.