סעיף 2(א) לחוק קובע את זכותו העקרונית של הזכאי: "זכאי רשאי לרכוש את הדירה הציבורית שבה הוא מתגורר במחיר ובתנאים האמורים בסעיף 3, ובהתאם להוראות חוק זה, ולצורך זה יגיש בקשה".
סעיף 1 לחוק מגדיר מיהו "זכאי", וזו לשונו: "מי שמתגורר כדין או על פי חוזה, תקופה של חמש שנים רצופות לפחות, בדירה ציבורית, ואין ולא היו בבעלותו, או בבעלות קרובו, מהמועד שבו חתם על חוזה להשכרה ציבורית, דירה או מקרקעין אחרים, ששווים עולה על 350,000 שקלים חדשים".
סעיף 3 לחוק קובע את התנאים הכספיים לרכישת הדירה הציבורית.
ב"כ העותרת פנה לעמידר ביום 6.4.21, ובקש לשנות את תנאי הרכישה לנוכח מגוריה של בתה של העותרת בדירה באופן המקנה לעותרת הנחה נוספת [נספח 2 לעתירה].
אכן, כאשר הדין מורה כי יש לפנות במסלול מינהלי מסוים של השגה או ערר, לא ניתן לסטות ממנו באמצעות פניה חוזרת לאותה ערכאה מנהלית, או לעקוף אותו בהגשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים.
לחוק הדיור הצבורי יש תכלית סוציאלית של צימצום מימדי העוני, פיתרון מצוקת הדיור בישראל, ומתן אפשרות לאלה שידם אינה משגת לרכוש דירה במחיר מסובסד [ראו בדברי ההסבר להצעת חוק הדיור הצבורי, התשנ"ח-1998, ה"ח 2702, 306].
...
כיוון שכך טענה העותרת, ורק על כך העמידה את עתירתה – לא הצליחה העותרת להראות כל כשל חוקי או חוסר סבירות בהתנהלות המשיבים, ולכן דין העתירה להידחות אף לגופה.
סיכומו של דבר, דין העתירה להידחות, וכך אני מורה.
מצד שני, בשים לב למהות העתירה ולכך שהצדדים הסכימו כי אכריע בתיק על יסוד הכתובים בלבד ובכך הביאו לחיסכון בזמן שיפוטי, אני סבור כי יש למעט בפסיקת הוצאות.
