פתח דבר
עניינה של בקשת הצד ב"תאונת דרכים" קיבוצית, שכן ההסתדרות והמשיבות (להלן ביחד- מגדל) טענו, כל אחת בתורה, בין במפורש ובין במשתמע, כי עובר לחתימתו של הסכם קבוצי משנת 2015 אשר כונן את היחסים הקבוציים במגדל, במסגרתו נקבעה הוראה לעניין מיכסת ימי חופשה, הן לא היו ערות לצוו ההרחבה מיום 26.8.1990 בדבר הנהגת שבוע עבודה מקוצר במיגזר העיסקי (להלן- צו הרחבה), וליתר דיוק לסעיף 4 לצוו שעניינו מיכסת ימי חופשה.
...
כך או כך, אפילו מגדל היתה מוכיחה כי הצדדים הסכימו על עלות תקציבית מסוימת וניהלו משא ומתן לאורה ובגדרה, הרי שנוכח מיהותה של הזכות הקוגנטית, העובדה כי במשך שנים ארוכות (החל משנת 1995) מגדל זכתה מן ההפקר, וכי אין עסקינן לדוגמא בבקשה "להנות מהטוב בכל העולמות" בזכויות שעניינן מענק, בונוס או תוספת שכר (בשינויים המחויבים ראה עניין נופך), לא מצאנו כי יש בטיעון של מגדל כדי להכריע את הכף לטובתה.
לסיכום, במקרה דנא, צו ההרחבה חי ובועט החל מיום פרסומו על מגדל חברה לביטוח והחל משנת 2009 על עובדי מקפת עם קליטתם כעובדי מגדל, והוא ממשיך לחול גם לאחר חתימת הסכם 2015 והסכם 2019 לצד הסכמים קיבוציים נוספים.
משכך לא מצאנו לקבל את טענות מגדל בעניין זה.
סוף דבר
אשר על כן, אנו קובעים כדלקמן:
בהתייחס לסעד המבוקש בסעיף 27.1 לבקשת הצד- ניתן בזאת סעד הצהרתי, שלפיו על המשיבות ועובדיהן חלות ההוראות המיטיבות בצו ההרחבה לצד ההוראות המיטיבות בהסכמים הקיבוציים, לרבות הסכם 2015 והסכם 2019, בעניין ימי חופשה, ביחס לכל שנה ושנה.
