ביום 6.7.2009, פורסמה תוכנית מס' 3248, בגדרה נרשם כי על החלקה חלה תוכנית מס' 3248 המשנה את ייעוד המקרקעין ל- "שטח לבנייני ציבור". בדף הזכויות המצורף לתוכנית, צוין כי המקרקעין נועדו לשמש עבור "מתקן ספורט למכבי תל אביב" (ראו נספחים ג' ו- ד' לכתב התביעה; נספח ו' לכתב ההגנה).
אך אציין, כי ככלל, כל סוג של לקיחת מקרקעין כפויה שבמהותה היא בלתי רצונית, בין אם על פי הסכם ובין אם בדרך של הפקעה, יחשב כהפקעה.
הוראות מסוימות מקנות סמכות לרשות מקומית הפועלת מכוח הרשאה שנתן לה שר האוצר, להפקיע חלק מסוים משטח המקרקעין, הנע בין 25% ל- 40%, ללא תשלום פיצויים ועבור מטרות ציבוריות מסוימות (ראו למשל: הוראת סעיף 190(א)(1) בחוק, המחילה בשינויים מסוימים את הוראת סעיף 20(2) בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943), באופן המאפשר הפקעה של עד 40% משטח מיגרש לצורך התקנת או הרחבת דרך, מיגרש משחקים, שטחי נופש וספורט, גנים, חינוך, תרבות, דת ובריאות; ראו אף: קמר, בעמ' 549-553).
...
בנסיבות אלו ולאורו של קושי לקבוע ממצא מושכל לחובת התובעים בהקשר זה, שוכנעתי כי על סכום הפיצויים לשאת הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מהמועד הקובע כהגדרתו לעיל.
ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש שיהא בו כדי לשנות ממסקנותיי ולאור המקובץ - התובענה מתקבלת בחלקה, ביחס לעצם זכאותם של התובעים לקבלת פיצויי הפקעה.
בהינתן התוצאה אליה הגעתי, המגעים שהתנהלו בין הצדדים עד להגשת סיכומיהם ומכלול נסיבות העניין, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.
