9.3 כל עוד לא נעשתה ההעברה של תיק לקוחות, כאמור לעיל, לאחר היתחשבנות מסודרת ובאשור בכתב, מתחייב ומצהיר הסוכן כי במקרה של הפסקת עבודה בסגנון מכל סיבה שהיא, לא יפנה למבוטחים ו/או לקוחות ו/או סוכנים שעימם בא במגע במהלך עבודתו בסגנון וגם לא יגרום ו/או ינסה לגרום למבוטחים או לקוחות של סוכנים אלה להפסיק לעבוד עם סיגנון בין אם לקוחות אלה גויסו על ידו תוך שימוש במערך המכירות והעבודה של סיגנון ובין אם לקוחות או סוכנים אלה הופנו אליו לטפול במסגרת המטלות שמילא בסגנון.
ביום 19.06.14 נחתם בין המערער למשיבה 2 חוזה עבודה אישי לתקופה קצובה בת 24 חודשים.
לבסוף, טען כי בית הדין מוסמך לקבוע שהיה סוכן מורשה במועד נתוק היחסים וזאת מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, והגמישות הנקוטה בו.
נציין כי המערער בהודעת העירעור או בסיכומים מטעמו לא היתייחס לסעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), ואולם בדיון שנערך בפנינו שב על טענה זו. המשיבה לא טענה בפנינו לנקודה זו.
(ד) דיון והכרעה
לאחר שבחנו את כלל החומר שבתיק ושמענו את טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין העירעור להיתקבל, ולהלן נפרט את טעמינו לכך.
...
בית הדין האזורי ציין כי "מגעים אלה אינם נחוצים להכרעתנו ומצאנו שלא לפרטם".
(ב) פסק דינו של בית הדין האזורי
ביוני 2016 – טרם קבלת רישיון סוכן ביטוח – הגיש המערער תובענה ובגדרה תבע קבלת סעד הצהרתי כי עמד בתנאים המקדמיים לקבלת תיק הלקוחות; העברה בעין של תיק הלקוחות או לחילופין פיצוי בגין אי העברתו, וזאת תוך עריכת החשבונות המתאימים.
וכך נאמר:
"33. לשון ההסכם בין הצדדים ברורה וחד משמעית, עולה ממנה כי תיק הלקוחות יועבר אל התובע אם הוא יהיה סוכן מורשה במהלך תקופת העבודה או בסיומה. את סעיף 9.2 יש לקרוא כהמשך לסעיף 9 – כלומר אם במועד סיום העבודה יחזיק התובע ברישיון סוכן, או אז ניתן יהיה להעביר אליו את תיק הלקוחות בכפוף להתחשבנות. אין חולק כי התובע לא היה סוכן מורשה, לא בתקופת העבודה ולא במועד ניתוק יחסי העבודה. התובע קיבל את הרישיון רק ביום 15.12.16, כחצי שנה לאחר ניתוק יחסי העבודה. לפיכך פרשנות החוזה בהתאם לדיני החוזים, תוביל למסקנה שהתובע אינו זכאי לקבל לידיו את "תיק הלקוחות".
לבית הדין אין סמכות לקבוע כי התובע זכאי לקבל את תיק הלקוחות כאילו היה סוכן מורשה במועד ניתוק היחסים (כפי שנתבע תחילה).
משלא עלה בידי המשיבה להוכיח טעם לפגם בהתנהגות המערער, נותרת בעינה המסקנה הנובעת מסמיכות הזמנים שסיום ההעסקה נעשה בחוסר תום לב על מנת להתחמק מהוראות ההסכם בדבר העברת תיק הלקוחות.
את המניעות ניתן להשתית על סעיף 39 לחוק החוזים (ככל שיסווג סעיף 9 כתניה חוזית) או על סעיף 28 לחוק החוזים (ככל שיסווג סעיף 9 כחיוב על תנאי מתלה), כשאין לאפשר למשיבה לבנות את הגנתה על מעשיה בחוסר תום לב.
המסקנה העולה מן האמור עד כה היא כי יש להטיל אחריות על המשיבה, אשר פיטרה את המערער שלא בתום לב. זאת, בין אם מכוח השילוב של סעיף 9 לחוזה וסעיף 39 לחוק החוזים ובין אם מכוח שילוב סעיף 9 לחוזה וסעיפים 27 ו-28 לחוק החוזים.
סוף דבר – הערעור מתקבל במובן זה שמוצהר שהמשיבה חבה באחריות חוזית כלפי המערער, אשר נפגע מפיטוריו שלא בתום לב, והוא זכאי לסעד שיפוטי בגין התנהלותה.
