לצורך הרכישה, ביקשו התובעים מהנתבע 3 , בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן "הבנק"), משכנתא בסכום של 1,230,000 ש״ח. לטענתם, הוסכם עם הבנק בתכנית העסקית שהוכנה על ידו, כי הקבלן יקבל מתוך ההלוואה סכום של 979,000 ש״ח, והנותר ישולם לבנק משכן לשיחרור הדירה מהשיעבוד, ולרישום משכנתא חדשה לטובת הבנק.
לגירסתם, סברו כי הקבלן שילם ו/או ישלם את המשכנתא מהונו העצמי ולפיכך נקבע בנספח כי "אישור שיחרור משכנתא שנטלו הרוכשים הקודמים לוי חיים ושמחה יומצא בטרם ביצוע התשלום האחרון." לשיטתם, החובה לדאוג לסילוק המשכנתא של התובעים הוטלה במלואה על הקבלן, והתנאים שנקבעו בהסכם, להפקדת הכספים בחשבון נאמנות, נועדו להגן עליהם עד לקבלת ערבויות בנקאיות מהקבלן וללא קשר למישכון- שנירשם ע"י הבנק בשלב מאוחר יותר, וללא ידיעתם.
...
לעניין זה, הגובל בטענת התעשרותם של נסיר על חשבון התובעים, הנני מקבלת את טענת נסיר כי בסופו של יום, לא הרוויחו דבר מהתמוטטותו של הקבלן, השלמת הבניה והאישורים על שמם, ומכל מקום, גם אם נחסך מהם סכום של 200,000 ₪, כגרסת התובעים (עפ"י חשבון שאיננו מתקבל על ידי), אין "חסכון" זה מהווה התעשרות שלא כדין "על גבם של התובעים", כפי שנטען על ידם.
התובעים היו צד להליך המשפטי בו הושג הסכם הפשרה, ולכאורה ככל שהיתה להם התנגדות להסכם, עמדה להם האפשרות לעשות כן. אך ההסכם בא לטובתם, הקטין את חובם ולכן לא הייתה להם עילה להתנגד לו.
הנני מקבלת אף את טענת נסיר כי לא הייתה מוטלת עליהם חובת זהירות כלפי התובעים, ולפיכך, משנדחו טענות חוסר תום לב בקיום התקשרות והתעשרות שלא כדין, נדחית אף טענת ההתרשלות.
התביעה כנגד נסיר נדחית.
