לטענתם, בעת החתימה סיפרו להם הנתבעים, לראשונה, כי בדירה קיימים "מספר עינייני ניירת" שיש להסדיר המטופלים על ידי אנשי מיקצוע מטעמם, תוך שהתחייבו כי התובעים יקבלו את הדירה ללא כל רבב, אולם לימים התברר כי בדירה ישנן חריגות בנייה רבות שאת רובן לא ניתן להכשיר, וזאת בנגוד לאמור בסעיף 4(ג) להסכם בו הצהירו הנתבעים כי גילו לתובעים כל עובדה הידועה להם בדבר מצבה הפיזי והתכנוני של הדירה ואין בדירה כל פגם או מום נסתר.
בהמשך חקירתה טענה התובעת כי לא ניתן בכלל למכור דירה עם חריגות בנייה, ואז כשעומתה עם העובדה שהיא בעצמה מכרה דירה עם חריגות בנייה, שבגינן אף הועמד בעלה המנוח לדין, השיבה בצורה מתממת למדי, כי בדירה שמכרה לא היתה חריגה, ולאחר מכן השיבה שכן היתה חריגה אבל רק בחנייה (עמ' 102-103).
אם כן, שני הצדדים התחייבו, בדרך זו או אחרת, להכשיר את חריגות הבנייה בדירות שמכרו, איש מהם לא פנה לרעהו בדרישה לעשות זאת, במשך השנים שלאחר החתימה ועד סמוך למועד הגשת התביעה ולמעשה גם היום הם אינם דורשים הכשרה של החריגות אלא רק פיצוי כספי, ואני מוצא כי שני הצדדים הפרו את הסכמי המכר בכך שלא הכשירו את חריגות הבנייה, איש איש בדרכו כאמור לעיל.
...
ראשית, מצופה היה מהמנוח, שתיעד את שיחותיו הטלפוניות, לתעד גם בקשה שכזו, שהרי היא עומדת בסתירה לסיכום הכתוב והחתום.
טענת התובעים כי לא הרסו את החניה, שנזכיר – איננה חניה כמשמעה, אלא יחידה דיור מלאה, שמושכרת והתובעים שכנגד מקבלים בעדה דמי שכירות חודשיים, רק משום בקשת התובעים שכנגד – נדחית.
סוף דבר, התביעה והתביעה שכנגד נדחות ואין צו להוצאות במישור היחסים שבין התובעים לבין הנתבעים 1-2.
