הסכם זכיינות יחסי עובד מעביד על ידי הזכיין

אשר למבחן פקוח והכפיפות – נטען כי כעולה מינהלי המשרד, גיל היה חייב בדווח שוטף, מפורט ודווקני לשלומי על פעילותו, ובנוסף לדווח היו בידי שלומי ססמאות המחשב של כל הסוכנים שיעבדו במשרד, לרבות של גיל; זאת, כאשר בנהלים עצמם נרשם שהם מנדאטוריים ולא ניתנים לשיקול דעת של אף סוכן, וכי "עמידה בכללים אלה תבוקר ותיאכף על ידי הזכיין באופן ישיר"; בנוסף, נקבעו בנהלים כללים נוקשים ביחס לקוד לבוש ומראה, כמו גם סנקציות למי שהפר את אותם כללים, מעבר אפילו למקובל ביחסי עבודה רגילים; כך גם חויב גיל להודיע לשלומי על כל העדרות לרבות מטעמי מחלה; מכל מקום, איזורי הפעילות נקבעו על ידי שלומי ואף שונו על פי החלטתו הבלעדית והסוכנים הוגבלו לאיזורי הפעילות שיוחדו להם.

ודוק, גם במקרים בהם הוסכם במפורש בין שניים, כי השרות יינתן על ידי נותן השרות כעצמאי, ולא כעובד, נפסק כי: "מן המפורסמות הוא, כי התואר שבו מכנים אדם בחוזה שבין שניים, אין בו כדי לקבוע את 'מעמדו' של אדם ואף קביעה חד משמעית שהיחסים בין שניים אינם יחסי עובד ומעביד, אין בה כדי לקבוע, עת מהותם של היחסים מצביעים על ההיפך"[ראה: דב"ע לב/3-43 יגאל הלפרין - הסתדרות מדיצינית הדסה, פד"ע ד 281, 290; ע"ע300064/96 פלאי קרני - איתן אביבי ואח' [ (פסה"ד מיום 6.9.2000)].

...

משאלו הם פני הדברים, אין זאת אלא שלצורך ההכרעה המונחת לפתחנו בשלב זה של הדיון, אין כל רלוונטיות לטענותיו של שלומי בדבר חוסר תום לבו של גיל, ועל כן טענות אלו נדחות בזאת.

אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל אנו קובעים בכל הנוגע לשאלה שהונחה לפנינו במסגרת החלטה זו, כי לעניין ההתקשרות נשוא המחלוקת שבנדון – גיל עמד בנטל להראות שבינו לבין שלומי התקיימו יחסי עובד ומעביד.

סוף דבר – לאור כל אשר הוכח לפנינו, אנו קובעים כי לעניין ההתקשרות נשוא המחלוקת שבנדון – התקיימו בין גיל לבין שלומי יחסי עובד ומעביד, ועל כן שתי התובענות המאוחדות שבכותרת, תתבררנה לגופן בפני בית דין זה, ובהתאם לדין החל על יחסי עובד ומעביד.

השאלה העיקרית השנויה במחלוקת בהליך זה היא האם יש לראות בחברת סופר פארם (ישראל) בע"מ "מעסיקה" של הרוקחים העובדים ברשת הנושאת את שמה, והמופעלת באמצעות חברות זכיינות, לעניין חוק הסכמים קבוציים תשי"ז- 1957.

הרוקחים עובדים במשמרות כיתר העובדים, כל התהליכים הקשורים בהם נעשים על ידי הזכיין בדיוק באותו אופן שהם נעשים ביחס לכלל העובדים.

שאלת זהות המעסיק "הסכם קבוצי הוא הסכם בין מעסיק או ארגון מעבידים לבין ארגון עובדים שנעשה והוגש לרישום לפי חוק זה, בעניני קבלת אדם לעבודה או סיום עבודתו, תנאי עבודה, יחסי עבודה, זכויות וחובות של הארגונים בעלי ההסכם, או בחלק מענינים אלה". סעיף 1 לחוק הסכמים קבוציים (ההדגשות, כאן ולהבא, אינן במקור) המחלוקת העיקרית בין הצדדים, בשלב זה של הדיון, היא האם יש לראות את המשיבה 1 כ"מעסיק" לצורך חוק הסכמים קבוציים.

המבקשת עצמה, בהסכמים קבוציים שנחתמו בעבר ברשתות אחרות, הפרידה מפורשות בין עובדים המועסקים ישירות על ידי הרשת המזכה, לעובדי חברות זכיינות.

...

לאור כל האמור, לא שוכנענו כי מערכת היחסים שבין הרשת לזכייניה היא כזו המצדיקה לחייב את הרשת לנהל משא ומתן קיבוצי על זכויות עובדי החברות הזכייניות.

למעלה מן הצורך, לא שוכנענו מעמדת המבקשת אף בעניין זה. ככלל, בהתאם להלכה הפסוקה יש להעדיף התאגדות ביחידת מיקוח מפעלית, על פני התאגדות על בסיס מקצועי.

בהקשר זה עולה החשש שהובע בעס"ק (ארצי) 26445-09-13 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - מדינת ישראל (26.03.14), בכל הנוגע לפיצול יחידת מיקוח, כדלקמן: "בפסק דין אלקטרה נקבע, לאחר שנסקרה הפסיקה הרלבנטית לגבי קביעת גבולות יחידת המיקוח, כזאת: 'על פי הגישה המשתקפת מפסקי הדין האמורים, פיצול של יחידת מיקוח קיימת עלול להחליש את כוחם של כלל העובדים מול המעסיק, ליצור מעמדות במקום העבודה כך שקבוצות עובדים חזקות יותר ישיגו תנאים טובים בהשוואה לקבוצות עובדים אחרות, ולגרום לחוסר יציבות במקום העבודה ולסכסוכי עבודה המבוססים על תחרות בין שני ארגונים יציגים באותו מפעל. עם זאת, איזון האינטרסים מאפשר קיומה של יחידת מיקוח נפרדת, כאשר מדובר בקבוצת עובדים שיש לה אינטרס מיוחד, כאשר הייחוד משתנה בהתאם לנסיבות ולהקשר התעשייתי'". סיכום לאור כל האמור נדחית הבקשה.

בסעיף 10 להסכם הזכיינות הוסכם במפורש, כי דלק מנטה וכל המועסקים על ידה אינם עובדים של חברת הדואר וכי לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד או יחסי שליחות בין הצדדים.

ניסיונה של דלק מנטה להפוך את יניב ל"שעיר לעזאזל" לא ברור וככל שהיו מתקיימים כיום יחסי עבודה בין הצדדים, ברי כי דלק מנטה לא הייתה פועלת למשלוח ההודעה לצד שלישי.

אף אם נניח שהצד השלישי שימש כשלוח של חברת הדואר, בכל הקשור לניהול אשנב הדואר שבמתחם, דבר היכול להילמד ממסמך הסודות עליו חתם הצד השלישי על פי דרישת חברת הדואר ומהוראות הסכם הזכיינות כגון זו הקבועה בסעיף 9 ולפיה העסקת עובד על ידי הזכיין באשנב הדואר טעונה אישור של חברת הדואר, אשר רשאית גם לידרוש מן הזכיין להפסיק את עבודתו של כל אדם המועסק באשנב הדואר, הרי שהתובע לא הוכיח כי בנסיבות העניין מתקיימים שאר יסודותיו של סעיף 14 לפקודת הנזיקין, היינו - שמדובר במעשה שנעשה על ידי הצד השלישי במסגרת "ביצוע אותו מעשה או סוג מעשים" שחברת הדואר העסיקה אותו בעשייתם למענה.

...

סיכום על יסוד האמור לעיל, הריני פוסקת בזאת כדלקמן: התביעה נגד הנתבעת מס' 1 (חברת הדואר) נדחית.

התביעה נגד הנתבעת מס' 2 (דלק מנטה) מתקבלת באופן חלקי, כך שעליה לשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי בסך של 20,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (11.9.2013) ועד למועד התשלום בפועל.

ההודעה לצד ג' מתקבלת באופן חלקי, כך שעל הצד השלישי לשלם למודיעה (הנתבעת מס' 2) את הסכומים הבאים: מחצית מן הסכומים המפורטים בסעיף 2 לעיל.

תחילה ציין בית הדין האיזורי, תוך הפנייה לנפסק בע"ע (ארצי) 142/03 כנפו – פיקסאו הרצליה (14.5.06), כי "יתכנו נסיבות שבהן יקבע בית-דין זה כי חברה שבבעלותה רשת מסעדות תיחשב כמעסיקה במשותף של עובד שהועסק גם בסניף המופעל על ידי זכיין" (סעיף 46).

את מסקנתו כי יש לראות במערערות מעסיקות במשותף ביסס בית הדין האיזורי על כך שבתחילת העסקתו הועסק העובד על ידי המערערת 1; בכתב ההגנה נטען כי לאחר חודש עבר לעבוד אצל המערערת 2, אולם לא נטען שנעשה לו גמר חשבון; הטענה שנכרת הסכם עם המערערת 2 לא נטענה בכתב ההגנה אלא רק בשלבים מאוחרים, ועיתוי העלאתה מעורר סימני שאלה ראשוניים; למעשה ימים ספורים לפני דיון ההוכחות נטען לראשונה קיומו של הסכם בין המערערת 2 לבין העובד, אך לא ברור מתי נחתם ההסכם ומתי נימסר לעובד (מעבר לאמירה כללית כי נימסר במהלך יחסי עבודה); ההסכם שצורף נחתם על ידי העובד אך לא נחתם על ידי המערערת 2 והוא כולל משבצות ריקות; על הנספח להסכם העוסק בניכויים מופיע במספר הזדמנויות התאריך 14.2.11, שהוא שנתיים לאחר המעבר הנטען; המערערות צרפו לתצהיר מטעמן רק את ההיתר האחרון ממרץ 2013 ולכן לא ניתן ללמוד ממנו מתי החלה המערערת 2 להעסיקו; בדוחות הנוכחות שנערכו עד שנת 2011 נותר שם המעסיקה ריק, ורק החל ממרץ 2011 מצוין שם המערערת 2 כמעסיקה; חשבון הבנק על שם המערערת 2 בבנק הפועלים ניפתח רק בינואר 2011 ולא הוגשו ראיות לפעילות בנקאית של המערערת 2 קודם לכן, כשבית הדין הטיל ספק בכך שהיה למערערת 2 חשבון בבנק המזרחי וזאת לנוכח עדות נציגי הבנק.

...

לאחר שבחנו את כלל החומר שבתיק ושמענו את טיעוני המערערות הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בעיקרו, מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

על יסוד דברים אלו, מצאנו כי הכרעת בית הדין לפיה המערערות הינן מעסיקות במשותף מעוררת קושי, ומהטעמים המפורטים החלטנו לבטלה.

החיוב בהוצאות משפט לנוכח הפחתת הסכום הפסוק בצורה משמעותית, ומשתביעת העובד שעמדה על למעלה משני מיליון שקלים נדחתה בעיקרה – אנו סבורים כי אין מקום לחייב את המערערות בתשלום הוצאות משפט, וכל צד יישא בהוצאותיו בגין ההתדיינות בבית הדין האזורי.

סוף דבר – ערעור המערערות מתקבל בעיקרו ומבוטלים החיובים כמפורט לעיל, למעט כמפורט בסעיף 16 סיפא לעיל.

הפעלת הסניף יכול ותיעשה על ידי הזכיין עצמו, המעסיקה; או באמצעות עובד של הזכיין שינהל את הסניף; או על ידי חברת ניהול שהזכיין מתקשר איתה.

בית הדין האיזורי הפנה לעדותו של מר בני מזרחי, רואה חשבון אשר שימש סמנכ"ל הכספים ברשת בורגראנץ, #_ftn2 אשר העיד כי : "כל מנהל בחר כיצד לקבל את עלות השכר הזאת או עלות התגמול (ההפרש בין מסגרת כוללת של עלות השכר שנקבעה בהסכם מול הזכיין לעלויות השכר בפועל, הוספה שלי - ט.מ.) לא משכורת ברוטו לתשלוש, במידה והמנהל רצה לקבל את זה בתלוש שכר מה- 30000 ₪ של הדוגמה היינו מפחיתים את כל ההפרשות הסוציאליות... במידה והוא כמובן בחר בתלוש, הסכום ברוטו היה בסדר גודל של כ- 25,000 ₪ לצורך הדוגמה וה- 5000 ₪ כיסו את העלויות הסוציאליות. המנהלים יכלו לבחור את ה- 30,000 ₪ לקחת בחשבונית ובחברה הפרטית שלהם היו מנפיקים לעצמם תלושי שכר ושם היו מפחיתים את העלויות הסוציאליות" בית הדין האיזורי דחה את טענת העובדת לפיה צורת תשלום התמורה לעבודתה באמצעות חברת ניהול כנגד הנפקת חשבונית נכפתה עליה תוך ניצול חוסר ניסיונה וכי היא לא היתה מודעת למשמעות תשלום התמורה בדרך זו. בית הדין האיזורי היתייחס לניסיונה העיסקי הקודם של העובדת עובר להתקשרותה עם המעסיקה כבעלת זיכיון להפעלת סניף בורגראנץ' באשקלון וכמנהלת בפועל של הסניף בשנים 1992 - 1993#_ftn3 .

לא מצאנו בסיס בחומר הראיות להצדיק היתערבות בקביעת בית הדין קמא לפיה המעסיקה חשבה בתום לב שלא היה צורך לבקש היתר לפיטוריה של העובדת מפאת שסברה כי לא היתקיימו יחסי עובד - מעביד בין הצדדים.

...

הנה כי כן, מסקנה זו של בית הדין האזורי מעוגנת בחומר הראיות.

אף דינה של טענה זו להידחות.

#_ftn27 סוף דבר - [16] על ב.ר. מסעדות (קניון הנגב) בע"מ לשלם לגב' אשכר ניסבאום הפרשי פיצויי פיטורים בסך 32,930 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד שהפיטורים נכנסו לתוקף (1.8.2000) ועד לתשלום הסכום בפועל.