הסכם זכויות בן ממשיך בנחלה בין בני זוג והורי האישה

טיבן המשפטי של הזכויות בנחלה הנן 'זכויות בר רשות' מכוח הסכם משבצת תלת צדדי שבין רמ"י (לשעבר מינהל מקרקעי ישראל), הסוכנות היהודית, והאגודה השיתופות משמר איילון - המושב (להלן - "הסכם המשבצת").

בשנת 1977 נשא שרגא לאישה את פנינה לבית צימרמן (להלן – "פנינה") ובהתאם לכך הפכו שני בני הזוג לבעלי הזכויות בנחלה.

בהתאם לסעיף זה, בעת פטירת בעל זכויות יעברו זכויותיו לבן זוגו הנותר בחיים, ובאין בן זוג יועברו הזכויות לבן הממשיך אשר נקבע על ידי ההורים ואושר על ידי הסוכנות.

מוצא אני טעם להביא כלשונם את דברי בית המשפט העליון בפרשה דומה אשר עסקה אף היא בשאלת פסיקת פיצויים בעקבות ביטול רישיון במקרקעין (בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו, 2017]): "בשולי הדברים אציין, כי בדיון שנערך לפנינו הצענו ... מספר הצעות פשרה, אשר כולן נדחו על-ידי המשיבה. אין לי אלא להצר על כך. לפשרה – אף שלצדדים ודאי עומדת הזכות לסרב לה – מעלות רבות; זאת בייחוד כאשר עסקינן בעניינים שבין בני מישפחה. מן הראוי להכיר מעלות אלו, ולא להקל ראש בחשיבותן. יפים לעניין זה דברי השופט י' טירקל, אשר בפראפראזה על מאמרו של ביאליק 'הלכה ואגדה', כתב: "לדין – פנים זועפות, לפשרה – פנים שוחקות. הפשרה מאירה פנים לכל המתדיינים, מכבה את אש המחלוקת שביניהם ואינה משאירה גחלים לוחשות העלולות להציתה מחדש. לעומתה, ההכרעה השיפוטית 'מזעיפה', בדרך-כלל, את פניה למי מן המתדיינים, היא סופה המשפטי של המחלוקת, אולם לא בהכרח מכבה את גחליה" (ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1) 337, 350 (1999)).

...

בהתאם לכך אני קובע כי וויס ישלמו לדיכטר בגין השקעותיהם במקרקעין סך של 80,000 ₪.

התביעה שכנגד מטעם וויס כנגד דיכטר נדחית.

חרף זאת, ונוכח מועד מתן פסק דין זה, אני קובע כדלקמן: 49.1.

טענות האשה האשה טוענת כי כאשר הכירה את האיש הוא הצהיר בפניה כי הוא מחזיק בזכות חוזית עתידית במשק של הוריו בהיותו בן ממשיך, וכי הצדדים התגוררו במשק בידיעה ברורה כי בעתיד המשק ירשם על שם שני בני הזוג.

מכתב זה יכול להצביע על כך שהאיש ראה באשה שותפה למשק, עם זאת משקלו אינו גבוה שכן נכתב בעת שהאיש היה במצוקה ונזקק לסיוע ולכסף לצורך מימון עו"ד. הסכם שכירות של המטעים בתאריך 29.8.2004 נחתם חוזה שכירות של המטעים במשק בין האיש והאשה כבעלי הזכויות במשק לבין בני הזוג ר'.

תצהיר האיש בבית משפט בתצהיר שהוגש לבית המשפט לעינייני מישפחה בטבריה ביום 24.9.07 (נספח 14) לצורך אישור לבצוע עסקה בה יוקצה לבתם של הצדדים מיגרש במסגרת הרחבת המושב, הצהיר האיש: "אני ורעייתי ס' (האישה) רשומים כבעלי הזכויות בנחלה ... במושב ב'". אכן, כטענת האשה, לא היה הכרח להצהיר כי שני בני הזוג בעלי זכויות במושב ויש בכך ראיה לכך שהאיש ראה באשה שותפה בזכויות בנחלה.

...

לסיכום, נוכחנו כי היו השקעות ממשיות בבית בו התגוררו הצדדים, במסעדה, ובבניית השלד שהיה מיועד למגורים.

הכרעת הדין המסקנה המתבקשת מקיבוץ כל הראיות שהובאו לעיל, היא שיש מקום להחיל על הצדדים את הלכת השיתוף הספציפי.

החלטה באשר לחלוקת הזכויות לאור כל האמור קובע בית הדין כי הזכויות במשק יחולקו כדלהלן: בדירת המגורים, המסעדה והשלד, כולל הקרקעות שעליהן הם עומדים וכן לגבי החצר, קיים שיתוף ספציפי והם יחולקו בשווה בין שני הצדדים.

העובדות הצריכות לעניין: הנתבעים הם בעל ואשה.

6 לטענת ש' היא התבקשה לחתום על מיסמך שיאפשר גישה לחשבון הבנק עבור האם, בקשה שהתבררה כתצהיר הסתלקות העזבון, כאשר בשלב זה נודע לה על מינוי הבן הממשיך בנחלת הוריה (ר' עדות ש' עמ' 64 ש' 16 ואילך).

7 לשיטתה של התובעת, מדובר היה בהענקת "מתנה ללא תמורה" של הזכות שניתנה לה ולמנוח כבעלי נחלה, מתנה הנתנת לביטול נוכח היתנהגותה המחפירה של הנתבעת, ואילו לטענת הנתבעת, מדובר בזכות שניתנה ע"י המדינה ומוסדותיה, כאשר לתובעת ולמנוח היתה הזכות להמליץ על זהות הבן בלבד.

אין חולק כי הסכמה זו הושגה בין המנוח לנתבעת בלבד, ללא מעורבות של מי מבני זוגם, לא התובעת ולא הנתבע.

מעבר לכך, לא הוכח שבהמשך אכן נכרת הסכם מכר בין הבת למנוח: הנתבעת קיבלה את המכסה עם בנים אחרים במושב, שקבלו נחלה ומכסה במסגרת הליך הכפלת הנחלות.

כולי תקווה כי לאחר מתן פסק הדין, ישכילו הצדדים לפעול להשכנת שלום בין בני המשפחה, ובכך יקיימו אחר דבר המת.

...

כאשר נשאלה מדוע המכסה לא הועברה ע"ש ההורים במועצת הלול התחמקה וטענה "אמרתי ובעלי אמר שהבת שלנו לא תבגוד בי, הם היו בני בית..." לאחר 32 ( שבסופו של דבר אישרה, שאם המכסה תעבור על שמה, לא תקבל סובסידיה (עמ' 32 ש' כשהתבקשה להסביר, טענה "אני לא יודעת מה רשום (לאחר שבית המשפט מסביר את

סוף דבר: אני דוחה את התביעה וקובעת כי לא הוכח הסכם מכר בשנת 99 ' ולא הוכח ההסכם .

לסיכום, לא אוכל שלא לציין כי מדובר במחלוקת עגומה בין אם ובתה, שעוצמתה הלכה וגברה עם ניהול ההליך, ואשר למרבה הצער, גרמה לפיצול בני המשפחה לשני מחנות ניצים.

במכתב הסוכנות מיום 18.4.1999 המצורף לתיק המסמכים, התייחסה הגב' אביבה שוקר למכתב הביטול של האם המנוחה תוך שציינה כי מאחר והבן נתמנה כבן ממשיך יחד עם גרושתו, הרי שלגרושתו יש זכויות מתוקף המינוי של הבן הממשיך ועל מנת לבטל את זכויותיה יש לקבל הסכם גירושין שבו יפורט מי מחזיק במשק או כתב ויתור של האשה.

עוד טענה התובעת כי בפסיקה נקבע שזכות בן זוג הבן הממשיך היא אוטומאטית, ובמקרה דנן זכות התובעת כבת ממשיכה חזקה יותר, מאחר וההורים המנוחים היקנו את הזכויות מפורשות לשני בני הזוג במסגרת הסכם הבן הממשיך, שאף התובעת חתומה עליו לצד הנתבע.

מעזבונו", ובמקרה של פטירת חבר האגודה או מתיישב בישוב, תחולנה ההוראות ההסכם בדבר מסירת זכויות השמוש בנחלה ו/או במשק העזר שבשימושו, תחילה לבן/בת הזוג שנותר בחיים; ובאין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב בישוב שנפטר, יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן הממשיך שנקבע על-ידי ההורים ושאושר על-ידי המתיישבת; באין בן ממשיך כאמור, יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965 (להלן - "חוק הירושה").

דומה שמהלך מעין זה, החוסם את דרכו של מי מבני הזוג מלפנות פעם אחר פעם אל בית המשפט, באשר לאירועים שארעו במהלך החיים המשותפים, ואף קודם להם, עולה בקנה אחד עם אותה "עשיית משפט צדק" הנזכרת בסעיף 8(א) לחוק בית המשפט לעינייני מישפחה, תשנ"ה – 1995 , שהרי יש ערך ממשי לסיום ההיתדיינות המשפטית בין בני זוג שנפרדו.

...

(1999) 814 ,797 ( 53 לפסק הדין; ע"א 350/96 וייסר נ' שביט, פ"ד נב( על כל פנים, אף אם לא ניתן לראות במתנת הבן הממשיך מעין מתנה מתפתחת כאמור לעיל, ואף אם נוכח מחיקת תביעת האם המנוחה מחמת חוסר מעש נסבור כי לא התבררו די צרכן טענותיה להתנהגות מחפירה כלפיה מצד התובעת, הרי גם אז סבורני, כי בנסיבות דנן עמדה לאם המנוחה הזכות לבטל את התחייבותה ליתן מתנה, ולו בשל ייחודה של ההתחייבות ליתן מתנה לאחר המוות, השונה במהותה מהתחייבות רגילה למתן מתנה בחיים.

הסכם בית הילדים אם לא די לנו בכל האמור לעיל על מנת לדחות התביעה דנן, הרי שניתן להוסיף וללמוד על וויתורה המפורש של התובעת על זכויותיה כבת ממשיכה בנחלה כולה, עם חתימתה על הסכם בית הילדים, לו ניתן תוקף של "פסק דין חלקי אשר סיים את הדיון בסוגיות אלו" כפי שנקבע 22 מפורשות על ידי כבוד השופט גרינברגר בפסק דינו מיום 28.3.12 (תמ"ש 26312-97 סעיף לפסה"ד); גרסת הנתבע לפיה הסכם זה נועד למעשה לסיים את כלל המחלוקות שהיו בין הצדדים בנוגע למשק כולו באותה עת - מתיישבת עם הראיות שבפני, כפי שאבאר.

לאור כל האמור לעיל - התביעה נדחית.

שנית, ולמעלה מן הצורך, דין הטענה להדחות אף לגופה שכן בהתאם לסע' 20ה(1) לחוזה המשבצת: "במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב בישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותר בחיים. באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב בישוב שנפטר יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המיישבת". בענייננו, בחודש אוקטובר *** חתמו האב המנוח ושתי נשותיו המנוחות *** ז"ל, ו*** ז"ל שהייתה בעלת 1/3 מזכויות במשק, על הצהרה והתחייבות למינוי – הנתבע, כבן ממשיך במשק (ראה: סע' 6 לכתב ההגנה של הנתבעת 3).

העברת זכויות אלה (בחיי ההורים או לאחר פטירתם) מוסדרת במסגרת ההסדרים שבין הבן להוריו (באמצעות מסמכים והסכמים מתאימים), והנה כפופה להסכם המשבצת החל על הקרקע (ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, שלעיל, סעיף 9 לפסק הדין; ע"א 5136/91 קוגלמס שלעיל; עמ"ש (מחוזי ב"ש) 112/09 ר.ד. נ' ס.ש. תק-מח 2010(1) 9775 (2010)).

מכל מקום, גם אם ישנה אפשרות טכנית לפיצול המשק (מה שכאמור לא נראה לתובע כאמור ישים וראלי) אין בכך כדי לגרוע מהוראות הסכם המשבצת, לפיו המשק ירשם רק ע"י יורש אחד ולא ניתן לרשום הזכויות בנחלה על שם יותר מיורש אחד (יחיד או בני זוג).

...

משכך, דין עתירת התובע בתביעתו כי יש למנותו בעל זכויות במחצית המשק (מכוח הצוואה, ומכוח מסמך כתב ההתחייבות) - להידחות.

הדבר אף עולה מתמלול השיחה ומטענותיו בתצהירו כי טוען לזכויות במחצית שווי המשק מכוח הבטחת ההורים, והרצון לכבד רצונם, וכי מבקש כי הנתבע ישלם לו מחצית שוויו של המשק.

לסיכום: מכל הטעמים לעיל, דין התביעה למתן פסק דין הצהרתי להיות התובע בעל מחצית הזכויות במשק - להידחות.