הסכם זיכיון למסעדה: הפרת חוזה וליקויים תברואתיים

כפי שעולה מכתב התביעה, ההפרות הן כדלהלן: שינוי מבנה בעלות בנתבעת ללא קבלת הסכמת התובעת כנדרש; אי המצאת ערבות בנקאית; איחור קבוע בתשלום דמי זיכיון; אי המצאת דוחות רווח והפסד כמתחייב מן ההסכם; אי תשלום קנסות שהוטלו לפי הוראות ההסכם; העידר ביטוחים כנדרש לפי ההסכם; העידר רישיון עסק כנדרש לפי דין ולפי ההסכם: אי הכנסת תנייות בהסכם השכירות של הנתבעת מהבעלים של הנכס בו נוהל הסניף, כפי שהנתבעת הייתה מחויבות לפי הסכם הזיכיון; שעבוד מניות הנתבעת ללא אישור התובעת; אי התאמת מחשבי הסניף למקובל ברשת, ואי חיבורם למחשב התובעת; העלמת הכנסות מהתובעת; אי דיווח על הליכים משפטיים וניהול הליכים כאלה בשם התובעת בלי ידיעתה; ליקויים בשירות הלקוחות בסניף; ליקויי תברואה וניקיון בסניף; העידר אחמ"שים במשמרות; ליקויים בטריות המזון, כמו גם בטיבו ואיכותו; צימצום תפריט הסניף, והגשת מנות בנגוד לנהלים; האצלת סמכויות אסורה, זניחת הניהול השוטף והיעדר נוכחות בסניף; עימות עם הבקר מטעם התובעת ואי מילוי הוראותיו; פירסום ידיעות בתקשורת, שאינן מדויקות וללא תאום עם התובעת; והוצאת דוכן ביריד שנערך ברחוב עמק רפאים ללא אישור התובעת וללא היתר כדין.

לפי רכוז הממצאים נימצאו בביקורות אלו, בין היתר הממצאים הבאים: טבח מיתלמד ללא ביגוד מתאים, אוכל מקולקל, בכלל זה סלטים חמים מקולקלים, מכונות שונות אינן נקיות, מטבח לא נקי, עובדים לא מגולחים, חזית מסעדה לא נקייה, מקררים לא מסודרים ולא נקיים, ומוצרים הדורשים קרור שנמצאו מחוץ למקרר.

...

ואכן, לוּ המסקנה הייתה כי רכישת חלקו של ליאור היוותה הפרה של ההסכם עם התובעת שזיכתה את התובעת בקבלת פיצוי מהנתבעים, היה על צד ג' (ליאור) לשפות את הנתבעים בהתאם להוראת סעיף 7 הנזכר.

התביעה שכנגד – נדחית, וכך גם ההודעה לצד ג'.

כאמור, דין הודעת צד ג' להידחות, אך מי שתישא בהוצאות צד ג' תהא התובעת, אשר תשלם לצד ג' הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.

ביום 7/3/17, נשלחה למבקשת, על ידי המשיבה, הודעת התראה בטרם ביטול הסכם הזיכיון וזאת, לאור טענות המשיבה ולפיהן הפרה המבקשת את התחייבויותיה על פי הסכם הזיכיון ובכלל זה - לא עמדה בביקורות תקופתיות אשר נערכו במסעדה בהן נימצאו לטענתה, בין היתר: "ליקויי תברואה שבאו לידי ביטוי באי שמירה על ניקיון המסעדה, המטבח והמחסן; מחסור במנות וחומרי גלם; חומרי גלם מקולקלים; שימוש בפרודוקטים שהשימוש בהם אסור; מחסור בעובדים; הכנה לקויה של מנות שלא בהתאם לנהלי" המשיבה וכיוצא בכך.

...

המבקשת טוענת מנגד כי בהינתן שבמסגרת הודעת הביטול לא הועלתה טענה בדבר סיום ההסכם הואיל ולא נמסרה הודעה על מימוש האופציה במועד - הרי שאין לאפשר למשיבה להעלות הטענה המבוססת על סיום ההסכם בשל אי מימוש האופציה.

סוף דבר; אשר על כן ולאור קביעתי ולפיה ההסכם בוטל כדין, התביעה הנסבה על אכיפתו – נדחית.

בהינתן שהמשיבה עצמה הציגה למבקשת חלופה ולפיה – תחת פינוי המושכר והשבתו לידי המשיבה, תהיה המבקשת רשאית להמשיך ולהפעיל מסעדה במקום וזאת, תוך שהינה נוטלת על עצמה את חיובי המשיבה בהתאם להסכם השכירות אל מול בעלי הנכס וכן, תוך שהינה מסירה כל מיתוג המזהה המסעדה עם המשיבה – הנני קובעת, כי המשיבה תודיע בתוך 14 ימים מהיום האם היא בוחרת בחלופה זו. ככל שתבקש המבקשת להסכים לחלופה ולפיה היא נשארת בנכס, תסדיר תנאי החלופה- קרי כניסה בנעלי המשיבה בהסכם השכירות וכן, הסרת כל המיתוג והכל עד ליום 22/11/18 וככל שתבחר שלא לממש חלופה זו, תהיה רשאית המשיבה לנקוט כנגדה בהליכים על פי כל דין הנובעים מביטול ההסכם על ידה וזאת, החל מהמועד הקבוע למסירת ההודעה.

רוז העבירה את תפעול המסעדה בנתניה לזכיין משנה שאושר על ידי המשיבים, ואולם כעבור זמן קצר, התברר כי המסעדה לא מיתנהלת כראוי ויש בה ליקויים תברואתיים רבים וחמורים העלולים לגרום סכנה לבריאות הציבור.

לאור אירועים אלו, המשיבים הגישו ביום 4.5.16 תביעה כספית כנגד המבקשת ואחרים על סך של 3,730,00 ₪, בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם מהפרת הסכם זיכיון שנחתם בין הצדדים לרבות פגיעה במותג ובסימן המסחר בני הדייג.

כמו כן, טוענים המשיבים כי סעיף 18.1 להסכם הזיכיון אשר קובע כי "מובהר בזאת שאין בהפעלת הסניף באמצעות זכיין משנה כדי להעביר את זכויותיו ו/או התחייבויותיו של הזכיין על פי הסכם זה למפעיל המשנה...", מלמד כי בכל מקרה רוז אחראית לכל מה שקרה למסעדה.

...

מאחר והמשיבים בנימין וזהבה, לא גילו כלל מה מצבה של החברה, ומה חוסנם הכלכלי, וכאמור, הם נמנעו מלהיחקר, אני סבור כי אכן קיים חשש שאי מתן צו עיקול יכביד על מימוש פסק הדין ככל שיינתן לטובת רוז.

לפיכך, אני סבור, כי יש להיעתר לבקשה ברובה ובכפוף להפקדה של 50,000 ₪ בערבות בנקאית או במזומן לפי תקנה 364(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, אני מורה על עיקול בסכומים אלו כדלקמן: א) עיקול שלא יעלה על 842,000 ₪ על כל נכסי חברת בני הדייג אחזקות 2014 ח.פ. 515139574 ועל כל תקבול שמגיע לחברת בני הדייג אחזקות 2014 אצל כל המחזיקים.

המשיבים ישלמו למבקשת הוצאות משפט בגין הליך זה בסך של 7,500 ₪.

נוכח כל ההפרות הנטענות הנ"ל ובהיעדר אפשרות להוציא רישיון עסק ולקבל היתר לשימוש חורג, הודיע התובע לנתבעת על ביטול הסכם הזיכיון והסכם בר הרשות.

ביום 12.1.20 נערכה ביקורת תברואית בעסק, שהעלתה שבעה ליקויים, ובסופה נכתב: "במצב הקיים אין באפשרותינו להמליץ לרשות הרשוי להעביר את הבקשה למשרד הבריאות להמשך טיפולם... רק לאחר תיקון כל הליקויים שהוזכרו לעיל נוכל לידון שנית בבקשה". ביום 28.1.20, כעבור כשבועיים, כבר הודיע התובע לנתבעים על ביטול ההסכמים וההתקשרות.

אולם, עיון בהסכם הזיכיון (סעיף 20) קובע כי "הזכיין יהא רשאי על חשבונו ובנוסף להשתתפותו בפירסום כאמור בס"ק א לעיל לפרסם בתחום האיזור בו נימצאת המסעדה...". קרי, מההסכם עולה כי הפירסום ע"י הרשת הוא פירסום כללי וככל שהזכיין מבקש לעשות פירסום נוסף באיזור הסניף שלו, הדבר ייעשה על חשבונו.

...

לפיכך, אני סבורה כי בנסיבות הענין אין מקום לאפשר לתובעים לחמוק מההסכמים באמצעות העלאת טענות לאי חוקיות, שככל שהיתה כזו התובע היה מודע לה ושותף לה. טענה לחוזה אחיד מקפח - התובעים לא הצביעו על סעיפים ספציפיים אשר מהווים תנאי מקפח לטענתם.

אינני מקבלת את הטענה.

על יסוד כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

בפני תביעה ותביעה שכנגד שעילתן טענות, כל צד כלפי מישנהו, להפרת הסכם זיכיון והפעלת קפיטריה ומזנון אוכל מהיר במיתחם חנות התובעת בנצרת.

בטרם אבחן את הסעדים להם זכאי הנתבע בנסיבות, יש להתיחס לטענות הנוספות שהעלתה התובעת להפרת ההסכם ע"י הנתבע: ליקויים שנמצאו בעסק - אינני מקבלת את טענות התובעת כאילו הנתבע הפר את ההסכם בגין הליקויים שנמצאו בבקורת שנערכה בעסק ביום 14/10/09 ע"י משרד הבריאות.

מן המקובץ עולה: פריט 4.2 –מזנון וקפיטריה- ניכנס להגדרה של הכנת מזון " בית אוכל- מקום הכנה או הגשת מזון לצריכה במקום או מחוצה לו.." ואילו "אטליז" ו- "מרכול" זכו לקטגוריה נפרדת של "מכירת מזון ומשקאות". "בית אוכל" הוטלו הגבלות ואיסורים רבים מכוח תקנות רשוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבתי אוכל) תשמ"ג – 1983 שלא הוטלו על מרכול ואטליז (שמטבע הדברים, אינם מכינים או מגישים מאכלים או משקאות לצריכה במקום דוקא) והם חוסים תחת קטגוריה אחרת של "מזון לרבות משקאות- למכירתו". הינה כי כן,אין המדובר באותו רישיון ותשובתו של רודני לא רק סותרת את העובדה שבפועל הרי בסופו של דבר נידרש רישיון אחר (נ/2),אלא גם מנוגדת להוראות הדין המפרידים בין סוגי העסקים הנ"ל מבחינת דרישות רשוי.

שנית, הטענה נטענה על דרך הסתם והתובעת לא המציאה שום עדות, או ראיה שתתמוך בטענתה כי לא היתה כלל ביקורת באותו מועד (כך לדוגמא לא המציאה התובעת כל תיכתובת תשובה לעיריה על פיה טענה כי לא היתה ביקורת באותו מועד, או תעוד על פניה כלשהי מטעמה בענין הטעות הנטענת בדבר התאריך שצויין) במסמך זה (נ/4) נאמר: "בהמשך לבקורת שנעשתה ביום 15/9/09 ע"י נציגי משרד הבריאות...נימצאו ליקויים רבים בהתאם לדו"ח ביקורת שהעתק ממנו היתקבל במשרדי. נעשתה בדיקה חוזרת ע"י פקח רשוי עסקים ותברואנית הערייה. בהתאם לדרישות משרד הבריאות לסגור את המסעדה עקב אי עמידתה בדרישותיהם והפעלתה ללא רישיון עסק, ניסגרה המסעדה רק ביום 19/10/09". לאור האמור, בהיעדר הוראה בהסכם להתחייבות מצד הנתבע להמצאת רישיון עסק ומאחר שלטענת התובעת שנסתרה, היה רישיון עסק לעסק, עוד קודם לכן בעת שהופעל על ידה, שוכנעתי כי הנתבע סבר על בסיס מצגי התובעת כי לעסק רישיון עסק וכי לא ידע כלל על הליקויים שנמצאו כבר עובר להתקשרות עימו.

...

המדובר בקביעה שבמומחיות המתבססת על נתוני מס הכנסה ובלא ראיה, או חוות דעת אחרת, לא נסתרה קביעה זו ואני מקבלת את קביעת המומחה בענין.

בהעדר חוות דעת, או נתונים מוכחים סותרים, אני מקבלת את קביעות המומחה אשר נקבעו לאור מומחיותו (כך לדוגמא לא נסתרה דעתו כי בעסק מסוג ובהיקף זה די בעובד אחד בשיעור 80% משרה (עמ' 29 שורות 1-3), או כי הוצאות ההנהלה החודשיות עומדות על כ-1,000 ₪).

לאור כל האמור, מאחר שמחד מצאתי לחייב את הנתבע לשלם לתובעת פיצויים מוסכמים בסך של 10,000 ₪ בגין אי המצאת פוליסת ביטוח כפי שהתחיב בהסכם (אך ללא שהיה בכך כדי להוות הגורם לביטול החוזה) ומאידך, אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבע פיצויים בסך של 100,008 ₪ = (אבדן השקעות) 10,920 ₪ - (הפסד הכנסות) 69,168 + 20,000 (נזק לא ממוני).