הסכם הסגרה בין ישראל ורוסיה

אין חולק כי עבירות אלה הינן עבירות הסגרה לפי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן: "חוק ההסגרה" או "החוק"), וכי קיים הסכם הסגרה בין מדינת ישראל לרוסיה, כדרישת סעיף 2א(א)(1) לחוק.

...

ואולם, משידענו כי כל מסקנה אחרת-אף שהיתה מועמדת ראויה לפרשנות מלכתחילה-לא זו בלבד שלא תקדם את מטרת החוק אלא עלולה היא אף להסיגו אחור, נוסיף ונדע כי תכלית החוק תתמוך במסקנה שחלופת ה"שפיטה" מהווה אקוויוולנט ראוי להסגרה בפירוש מושג ההדדיות בחוק ההסגרה לענייננו-שלנו נאמר, כי אין בעיקרון ההדדיות מניעה להסגרתו של המערער לרוסיה" (שם, בפיסקה 59).

לאור האמור, דין טענת המשיב בדבר אי קיומו של תנאי ההדדיות ביחסי ההסגרה עם רוסיה, להידחות.

התוצאה לאור כל האמור, אני מכריז על המשיב בר-הסגרה לממשלת רוסיה.

מעבר לנדרש אציין כי עצם העובדה שקיים הסכם הסגרה בין מדינת ישראל לבין רוסיה מעידה על כך שבין השתיים קיימים לעניין זה יחסי אמון, וכי הנחת היסוד היא שההליכים הפליליים המתנהלים בערכאותיה המשפטיות תקינים.

...

לסיכום: כדי לאזן בין זכותו של המבוקש בהליכי הסגרה לחירות מצד אחד, לבין החשש מפגיעה בשלום הציבור ומשיבוש הליכי משפט מן הצד השני, עלינו לבחון ראשית את התשתית הראייתית הלכאורית בעניינו.

באשר לחשש מפני הימלטותו של העורר: מקובלת עלי הערכתו של בית משפט קמא, לפיה נוכח העדר זיקה ממשית של העורר לישראל, ועל-אף שלעורר אין עבר פלילי, יש מקום לחשש כי העורר ינסה להימלט טרם סיום הליכי ההסגרה בעניינו.

לבסוף, אציין כי הדיון בעתירה נקבע למועד קרוב (יום 30.11.2014), ובית משפט קמא העריך כי "בהתחשב בכך שחומר הראיות בעניינו של המשיב אינו רב, ניתן להניח כי תקופת המעצר הצפויה לו עד למתן החלטה בעתירה להכרזתו בר הסגרה לא תהיה ממושכת". אשר על כן, משמצאתי כי קיימות ראיות לכאורה התומכות המעשים הפליליים המיוחסים לעורר, וכי קיימות עילות מעצר המבוססות על מסוכנותו והחשש מפני הימלטותו, אני מורה על דחיית הערר.

כמו כן, אין יסוד לקביעת בית המשפט המחוזי בדבר קיומו של חשש להימלטותו מהדין, שכן אילו היה רוצה העורר בכך, היה עוזב את ישראל זה מכבר, כאשר הוא בחר להשאר בה אף כי ידע כי קיים הסכם הסגרה בין רוסיה לישראל.

...

טימור גם סיפר כי קיבל מהעורר סכומי כסף שהתבקש למסור לידי אולג, 3,000 דולר לפני ביצוע הרצח, 7,500 דולר יום לאחר הרצח, וסכומים נוספים לאחר מכן, כך שבסופו של דבר שולם סך של 20,000 דולר.

באשר לקיומה של עילת מעצר והחשש מפני הימלטותו של העורר, מקובלת עליי הערכת בית המשפט המחוזי, אשר עמד על נסיבות המקרה ועל חומרת העבירה, כמו גם על הזהירות שראוי לנקוט בה נוכח מחויבותה הבינלאומית של ישראל כלפי המדינה מבקשת ההסגרה, בקבעו כי קיים חשש להימלטות העורר מאימת הדין.

אשר על כן, הערר נדחה.

אין חולקים כי מאז שנת 2000, שנה בה הצטרפה רוסיה לאמנה האירופאית בדבר הסגרה, ישראל ורוסיה הנן צדדים ל"אמנה רב צדדית" כדבר החוק; ואולם, כך טוען המערער, בכך אין די. וכל כך למה? אלא שדבר הצטרפותה של רוסיה לאמנה לא פורסמה ברשומות - כנדרש לתוקפה של תקנה בת-פועל תחיקתי כהוראת סעיף 17 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] - ומכאן שמבחינה משפטית לא נתקיים התנאי של קיום הסכם הסגרה בין ישראל לבין רוסיה.

...

טענת העותר אינה מקובלת עליי מכל-וכל.

המסקנה הנדרשת מכאן היא, כי רוסיה אינה יכולה להעמידו לדין בגין עבירת ההברחה.

אין בידינו לקבל טענה זו. גירסת המערער כי בכוונת רוסיה להפר את התחייבותה על-פי האמנה אינה נשענת על כל ראיה שהיא ואין היא אלא בבחינת ניחוש פרוע.

סוף דבר אנו מחליטים לדחות את הערעור ואת העתירה.

להלן סיכום טענות המבקשת: בין ישראל ורוסיה ישנו הסכם הדדיות בהסגרת עבריינים; ישנן ראיות לכאורה לכך שהמשיב ביצע את המיוחס לו; אם יורשע המשיב צפוי הוא למאסר ממושך, כך שקיים חשש ממשי שיימלט אלמלא ייעצר, כפי שעשה בהימלטו מרוסיה; גם בבחינת המצב על פי הדין הישראלי יש מקום למעצר המשיב-די בחשד המבוסס לביצוע העבירה שביצע כדי להקים חזקת מסוכנות המקימה עילת מעצר עצמאית; במקרי הסגרה יש לצרף לשיקולי המעצר הרגילים בדין הפנימי בישראל את שיקול העמידה בהתחייבות בינלאומית של המדינה; בפסיקה נקבע כי הכלל במעצר לשם הליכי הסגרה הינו מעצר ושחרור בהליך כזה יהווה חריג.

...

אני סבור כי בהתאם לסעיף הנ"ל על המבקשת לוודא כי אכן תועבר התחייבות כזו למשיב.

סיכומם של דברים: דין הבקשה להיתקבל.

אני מורה על מעצר המשיב עד קבלת החלטה בדבר הכרזתו כבר הסגרה.