התביעה שכנגד היא בסך 656,788 ₪ ועניינה איזון חובות החברה לגביהם יש ערבות אישית, בין בעלי המניות.
לאחר החזרת המניות, התובע המשיך לעבוד בחברה כמנהל ואף לקח חלק בקבלת ההחלטות התפעוליות של העסק, תוך שהוא מישתכר שכר זעום שנע לאורך השנים בין 4,000-6,000 ₪, מתוך הסתמכות על מצגי הנתבע כי הוא עודנו שותף בחברה.
נטען כי בשנת 2019 ניהל הנתבע מו"מ והגיע להסכם ההפרדות מול מיכאל לגבי עזיבתו של הלה את החברה, תוך שהעביר את כל מניותיו לנתבע.
היתנהלותו היתה כשל בעל מניות ושותף מרכזי בחברה: כך במתן הלוואות בעלים לאורך כל הדרך, כך בהסתפקות במשכורת זעומה שאינה משקפת את מספר שעות העבודה שהשקיע בעסק, מתוך ציפיה לקבל חלק יחסי מרווחיו כשיהיו כאלה, כך בשותפותו בתפעול העסק וקבלת החלטות אסטרטגיות כגון שפוץ העסק, החזקת כרטיס אשראי של החברה לשימושו השוטף, וכך גם לאחרונה, בשנת 2020, בחתימת ערבות אישית למשכיר הנכס בו מיתנהל העסק וכניסה לתהליך חתימה כערב להלוואה של החברה.
...
בכתב התשובה נטען כי חולקו 105,000 ₪ מכספי החברה בהוראת הנתבע אך הנתבע מנע מהתובע מידע אודות כך למרות שלטענת הנתבע התובע שותף מלא וכי נדרש לבקש את הסכמתו לכך שהנתבעת תשלם סכומים מחוץ למהלך העסקים הרגיל שלה.
לאחר בחינת הראיות אני קובעת, כי התנהלות התובע לאורך כל הדרך מהקמת החברה ועד לפרוץ הסכסוך מעידה כי הן לדעתו-הוא והן לפי תפיסת כל בעלי המניות האחרים, הוא היה בעל מניות מרכזי בחברה.
אני סבורה, כי כאשר מדובר בבעלי מניות שחלקיהם בהון המניות שווים, 50%-50%, וכאשר אין מחלוקת כי התובע השקיע את מיטב מרצו וזמנו בתפעול העסק, יש הצדקה, בעת איזון החובות, לערוך את החישוב לפי הנחה של שכר שווה לשני בעלי המניות, כפי שהם נושאים שווה בשווה בנטל חובות החברה.
התביעה העיקרית נדחית, פרט לכך שאם ישלם התובע סכום כלשהו למשכיר בגין ערבותו האישית, יהיה על הנתבע לשפות אותו במחצית הסכום.
