ב"הואיל" השני להסכם הפשרה נכתב:
"ובמסגרת הסכם ההלוואה [הוא הסכם המימון – הערה שלי, י.ש] התחייבה אנקורי, עפ"י בקשת בעלה לשעבר לשעבד את חלקה בדירה בת 4.5 חדרים ברחוב סוקולוב 27 ברמת השרון, נכס הידוע כגוש 6417 חלקה 187 (להלן: "הדירה"), להבטחת התחייבות החברה כלפי גל-ער על פי הסכם ההלוואה, ובפועל נרשמה ביום 22.2.2010, הערת אזהרה לטובת גל-ער המבטיחה את העברת הבעלות בדירה במידה והסכם ההלוואה המפורט להלן יופר.
בהערת האזהרה השנייה, אשר נרשמה על ידי אנקורי בלישכת רישום המקרקעין, בעקבות הסכם הגירושין שנכרת בינה לבין המשיב 1, לא כללה אף היא כל ציון בדבר הזכויות הנוספות, וזאת על אף שבהסכם הגירושין נקבע מפורשות כי המשיב 1 מעביר לאנקורי הן חלקו בדירה והן את חלקו בזכויות (ס' 17 להסכם הגירושין).
...
ס' 9 לחוק המקרקעין קובע את סדר העדיפות במקרה של עסקאות נוגדות ולפיו:
"התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום-לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב - זכותו עדיפה."
נוכח העובדה כי ההתחייבות בהסכם החלוקה לא הסתיימה ברישום ולא בתום לב (שכן בוצעה בניגוד לאמור בהערת האזהרה הראשונה), יוצא אפוא, כי זכותן של גל-ער גוברת במקרה דנן.
שנית, אני סבור כי התנהגות אנקורי, עת חתמה על הסכם הפשרה עם גל-ער מבלי לציין כי חודש קודם לכן כרתה את הסכם החלוקה ביחס לזכויות הנוספות, וזאת מקום בו הערת האזהרה הראשונה (החלה אף על הזכויות הנוספות) הייתה בתוקף - לוקה בחוסר תום לב. הוצאת הזכויות הנוספות מן הדירה מהווה מידע מהותי אשר גילויו מתחייב ממהות העסקה בענייננו – התקשרות בהסכם פשרה בין הצדדים, כאשר במועד ההתקשרות הייתה בידי גל-ער זכות לקבלת הדירה ביחד עם הזכויות הנוספות, כאמור בהסכם המימון.
סיכומם של דברים, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה שבפני, הן אומד דעת הצדדים הסובייקטיבי, כפי שהוא משתקף מהוראות הסכם הפשרה ומן הנסיבות החיצוניות לו, והן תכליתו האובייקטיבית של ההסכם, מטים את הכף לעמדתה של גל-ער, דהיינו, להכללת הזכויות הנוספות בהגדרת הדירה המופיעה בהסכם הפשרה.
סוף דבר
אשר על כן, מתקבלת התובענה, ובהתאם הנני קובע בזאת כדלקמן:
הגדרת הדירה בהסכם הפשרה מיום 3.5.2013, כוללת הן את הדירה והן את הזכויות הנוספות, כהגדרתן בהסכם הזכויות הנוספות מיום 30.8.2007.
