הסכם בעל פה לביצוע עבודות ציפוי שיש במבנה

לשלמות התמונה יצוין כי לטענת האח, שגר בבית המצוי באותו מבנה, הישתתף בסכום של 40,000 ₪ בגין ביצוע עבודות ברכוש המשותף, אך אין בנתון זה כדי להשליך על הדיון והתובעים לא טענו שיש לכך נפקות.

מכל מקום מן הראיות עולה כי מי שהזמין את העבודות מהנתבע הם התובעים ולאח לא היה קשר חוזי עם הנתבע וממילא הישתתפות האח היא לגבי עבודות שבוצעו ברכוש משותף.

שנית, טענת התובעים לסיכום בעל פה, כלל לא צוינה בכתב התביעה המקורי והועלתה לראשונה בכתב התביעה המתוקן, שהוגש לאחר הגשת כתב ההגנה בו צוינה הטענה לעבודות נוספות (סעיף 2 בכתב התביעה המקורי והמתוקן).

עבודות אלו כוללות: סלקון סביב כיור מתקלף; תיקון סדקים וכתמים שחורים עקב חדירת מים; תיקון תיקרות סדוקות כתוצאה מאיטום לקוי; תיקון רטיבות בחלון בסלון; תיקון אבנים במרפסת המכוסות בשאריות טיח וצבע; תיקון מעקה מדרגות חלוד; רובה בחדר שינה ובמטבח; תיקון רטיבות וסדקים בחדר השינה; בניית מעקה במדריגות החיצוניות; ציפוי המדריגות בחיפוי; הורדת שאריות צבע במדריגות; החלפת ארון חשמל לארון תקני; החלפת צנור נקוז במרפסת; והתקנת קו נפרד לצנור הביוב של האסלות והמקלחות.

...

עם זאת, ממכלול הראיות ניתן לחלץ את העבודות שהיה על הנתבע להשלימן ואלה אשר אינן באחריות הנתבע.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה ללא צו להוצאות.

אשר לתביעה שכנגד, אני מחייב את הנתבעים שכנגד (ורד עודה וחוסין עודה), לשלם לתובע שכנגד (נעראן ח'אלד מוסא) את הסך של 23,417 ₪.

ההסכם נעשה בעל פה. התמורה המוסכמת הועמדה על 35,000 ₪, בתוספת מע"מ (כ-41,000 ₪).

לטענת התובע, מדובר בהסכם שנעשה במסגרת הסעד הזמני, ולצורך הסדרת המחלוקת שנגעה לשיחרור הרכב לאחר שעוכב בידי הנתבעת, תוך הסדרת התשלום, ומבלי שיש בו כדי לחסום את התביעה העיקרית, הנוגעת למחלוקת שהתעוררה רק לאחר שנימסר הרכב לתובע והתאפשר לו לבדוק בעזרת מומחה את העבודות שבוצעו.

על פי חוות דעתו של השמאי עובד מטעם התובע, העבודות לקויות ואינן מתאימות לתקן הישראלי הרלבנטי (ת"י 1291), והליקויים הם כדלקמן: הפנל המבודד בדפנות הארגז אינו מותקן כמיקשה אחת, אלא מורכב ממספר לוחות עם חיבורים ביניהם; אין ציפוי פיברגלס על הפאנלים; אין בידוד בלוחות האלומיניום שהותקנו בדלתות; הריצפה בנויה מחיבור של מספר לוחות אלומיניום מרוג, ולא כמיקשה אחת; מתלה הבשר עשוי ברזל מגולוון ולא נירוסטה.

על פי חוות דעתו, הכשלים המועלים על ידי השמאי מטעם התובע הם מינוריים וניתן לתקנם בעלות נמוכה, ומכל מקום הם נעשו מכורח המציאות, שכן מבנה המרכב אינו מאפשר התקנת המתכת המבודדת ממקשה אחת.

...

לאור המסקנה כי ההפסדים הנטענים לא הוכחו כלל, אין צורך לדון בטענה כי התובע לא הקטין את נזקיו, אם כי למעלה מהצורך יוער, כי נראה שהתובע לא ניסה לעשות דבר לשם כך, כמו למשל לעשות שימוש ברכב אחר לצורך שיווק הבשר, כפי שנהג לעשות, על פי עדותו, לפני שרכש את הרכב; או לתקן את המערכת, או להחליף אותה באחרת.

סוף דבר התביעה נדחית.

יתרת התביעה נדחית לגופה, שכן לא עלה בידי התובע להוכיח, כי הנתבעת הפרה את ההסכם לאספקת מערכת קירור ובידוד לרכב בהתאם להזמנה שנעשתה ובהתאם לתקן הנדרש.

רקע עובדתי: התובעים הם אב ובן בעלי בעלות חלקתי בנכס ברחוב וושינגטון 1 בירושלים, והם התקשרו בהסכם קומבינאציה לצורך הוספת קומות למבנה זה. מדובר בנכס לשימור הדורש פקוח רב יותר במהלך התוספות, ועמידה בדרישות קפדניות יותר בעת קבלת ההיתרים ובצוע העבודות, כפי שעוד נראה בהמשך.

בכל הנוגע לנתבע 2 הרי שהוא טוען כי חתם על הערבות אך מבלי שהוסבר לו גובה ההיתקשרות בין הצדדים, ונאמר לו בעל פה כי מדובר רק בתשלום של 150,000 ₪ לאביו.

בכל הנוגע לאספקת האבן לציפוי תוספת הבניה למבנה, הרי שהנתבע 1 היה אמור על פי ההסכם לספק את האבן על חשבונו שכן מדובר בהסכם פאושלי.

מכאן שאין לי כל אינדיקאציה שיש בה כדי לסתור את הטענות בנוגע לעלות של השלמת העבודות.

...

על כן אני קובעת כי על הנתבע 1 לשלם לתובעים סך 300,573 ₪ בגין הפרת ההסכם והנזקים הישירים שנגרמו לתובעים כתוצאה מכך.

מטעמים אלו אני דוחה את טענת הקיזוז.

על כן אני קובעת כי הנתבע 2 חייב יחד עם הנתבע 1 בחיובים על פי פסק דין זה. בנוסף שני הנתבעים ישאו ביחד ולחוד בהוצאות התובעים בסך 5,000 ₪ ובשכר טרחת בא כוחם בסך 25,000 ₪.

" (ההדגשה הוּספה) האם העבודות שבוצעו הסבו נזק לנכס או למבנה בכללותו? סעיף 131(3) לחוק הגנת הדייר קובע כאחת מעילות הפינוי מצב שבו "המושכר ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר, בין שעשה את המעשה בעצמו או על ידי אחרים". סעיף זה פורש בפסיקה כמקים עילת פינוי, בין היתר, במצבים שבהם הדייר עורך שינויים משמעותיים בנכס ללא הסכמת הבעלים – ואף מבלי שהוכח בהכרח כי השינויים גרמו לנזק ניכר למושכר.

המומחה כפיר העיד כי צורת הבנייה הייחודית של המבנה מחייבת הצבת חומרי מילוי בין האבנים, וכי: "מדובר על מבנה מאוד ישן. אין פה מלט בבנין. זה בנין שהשתמשו בטכנולוגיות ישנות והיו חומרי[ם] מסורתיים, עם אבנים קטנות, עם סיד והמערכות הן של קשתות שביניהם יושב המילוי. שילוב של אבנים ובוץ ביניהם. מדובר על חומרי מליטה...כשבנו קשתות בירושלים לא היה כסף להשקיע ולכן עשו קשתות מאבנים מבולגנות והמערכת של המליטה שבין האבנים היא חלק מהמערכת שמשתתפת בכוחות הלחיצה ולכן יש הבדל מאוד גדול בין חומרי המליטה שנמצאים בין האבנים שזה חלק ממערכת הקשת לבין חומרי המליטה שהן איזה שהוא ציפוי...". המומחה כפיר הסביר כי עבודה אחת שבוצעה על ידי הנתבעים היא קילוף הטיח החצוני, שהוא הטיח הקוסמטי, ועבודה שנייה היא קילוף עמוק של החומר שהוא חלק מהמערכת המבנית של הקשת (עמ' 50 לפרוטוקול, בשורות 15-1).

הלכה למעשה, בתעודת עובד הציבור נכתב כי "הפיקוח באתר בוצע בתוך מבנה קדום, שהעבודות בו חשפו ראשי קירות עתיקים שלחלקם אין יסוד". עוד נכתב כי: "למיטב זכרוני לא נעשתה פגיעה בעתיקות באתר בעת עבודות הבניה. שני הקירות העתיקים שנתגלו בזמן העבודה תועדו וכוסו ללא פגיעה בהם, על פי הנחיות ארכיאולוג הנפה וארכיאולוג המחוז. יחד עם זאת, ייתכן שעצם החפירה בצמוד לקירות המבנה שלחלקם אין יסוד, אפשר שיש בה בכדי לגרום נזק עתידי למבנה, באם לא יטופלו בהתאם להנחיית מהנדס" (ההדגשה הוּספה).

שהרי, אם לא נידרשת הסכמת הבעלים, מדוע צריך העניין להופיע מידי שנה בכל חידוש של הסכם השכירות? זאת במיוחד בשים לב לעובדה שהמנוח או הנתבעים לא טענו שהם ביצעו שיפוצים אחרים לאורך השנים ולא ביקשו את הסכמת התובעת או אבו סנינה (שהיה בעל הבית לפני התובעת).

...

בנסיבות אלה, ספק בעיניי אם דיון והכרעה בעילה זו היו מובילים למסקנה לפיה מתקיימת עילת פינוי נוספת.

במקרים שבהם דובר בהפרה יחידה לאחר עשרות שנות שכירות, בית המשפט נטה להיעתר לבקשה למתן סעד מן הצדק (ראו, למשל, ע"א (מחוזי ירושלים) 2761-10-13‏ ‏ עמוס נ' זפט (25.8.2014); בקשת רשות ערעור נדחתה: רע"א 6509/14 זפט נ' יעקב (3.11.2014); ע"א (מחוזי ירושלים) 36209-04-11‏ לוי נ' מרקוביץ (2.11.2011), שם נקבע כי מדובר בתביעה ראשונה בעשרות שנות שכירות, ובשכירות שמבוססת על תשלום דמי מפתח); בקשת רשות ערעור נדחתה (רע"א 8952/11 מרקוביץ נ' לוי (18.1.2012)).

סוף דבר, התביעה מתקבלת בכפוף להוראות לעניין סעד מן הצדק כאמור בפסקה 46 לעיל.

בהתאם אני קובעת כי הנתבעת לא ביעצה עבודות גבס כמתחייב הסכם, ובהתאם זו אינה זכאית לתמורה בגין מרכיב זה. "עבודות מים" – אינסטלאציה בהתאם להסכם היה על הנתבעת לבצע את העבודות הבאות : "עבודות מים – אינסטלאציה – השלמת היתחברות למערכת מיום קיימת (כל האבזרים חדשים) כולל כלים סניטרים ברז מטבח – ברז תגלחת – ברז לכיור אורחים – סוללה למקלחת – מוט דוש מפנק – 2 אסלות – ארונית 65 ס"מ מקלחת – ארונית 85 ס"מ לאורחים ע 1800 ₪ - אבזרים למקלחת ושירותי אורחים – כיור מטבח אומגה יחיד- שיש מטבח אבן קיסר 3,200 עד 5 מטר – ריצוף מעל שיש לפי בחירה עד 150 ₪". בכתב יד צוין " + ציפוי בריקים מסביב לדלת וטרינה (מתנה)". המומחה מטעם בית המשפט קבע כי במסגרת רכיב זה, בוצעה התקנת צנרת בקירות אותה העריך בשווי 8,000 ₪ (סעיף 5 עמ' 4 לחוות דעתו).

עבודות נוספות וליקויי בנייה: הנתבעת טענה כי ביצעה עבודות נוספות לאלה המפורטות בהסכם, בהסכמת התובעת ולבקשתה, כאשר זו ביקשה לערוך שינויים ותוספות בעל פה להסכם.

עבודות בניית הגלריה וגג הרעפים וליקויי הבנייה הנטענים: בפתח פרק זה אציין כי התובעת אישרה ביצוע עבודות נוספות על רקע המלצות אינג' עטילה, אשר הגיע למקום "פעם אחת בלבד" והמליץ על חזוק המבנה ו/או בנייה של הגג שאינה מבטון (ראו: חקירת התובעת עמ' 26).

...

בהתאם, ועל רקע כל האמור, טענות התובעת כי היא זכאית לתשלום על סך 220,025 ₪ לצורך השלמת העבודות בדירה, לא הוכחו ואלה נדחות.

בהתאם, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ובהעדר אסמכתאות המעידות כי התובעת שכרה דירה בפועל, מועדי השכירות, וראיות לעניין התשלום אשר שילמה התובעת בפועל בגין השכירות, וכן לאור הסיכוי הלא מבוטל כי ככל שהתובעת אכן שכרה דירה, הדבר לא נבע דווקא מהתמשכות העבודות אני מפצה את התובעת בסכום גלובלי על סך 10,000 ₪.

סוף דבר: התביעה מתקבלת חלקית, ואני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת באמצעות בא כוחה סך של 7,500 ₪, פיצוי בשל עוגמת נפש על סך 20,000 ₪, וסך של 10,000 ₪ בגין החזר דמי שכירות.