לטענתו, קיימת אפשרות כי במסגרת איזון המשאבים בין בני הזוג, בהליך הגירושין, יקבל את הזכויות במיגרש ויוכל לקחת משכנתא, שאז יתגבש מועד השבת ההלוואה.
משהגעתי למסקנות אלה, איני נידרשת לידון בטענת התובעת, כי הנתבעת חייבת בהשבת הכספים מכח הילכת השתוף בין בני זוג, החלה גם על החובות המשותפים, אולם אציין, כי התובעת לא ראתה להגיש את הסכם הממון בין בני הזוג, כדי להראות שאינו עומד בסתירה לחזקה הנ"ל.
בדומה לכך, מתייתר הצורך לידון בטענה להפרה צפויה ובטענה לעשיית עושר שלא כדין (שהיא כשעצמה בבחינת הרחבת חזית).
...
תנאי ההסכם, היעדר הגבלה בזמן ובסכום, צורת הניסוח שלו, הסתירה העולה ממנו ביחס למועד ההשבה המוסכם, הפרטים הרבים החסרים בו, ובפרט סוגית הריבית, אי שיתוף הנתבעת, אי קיום תנאי ההסכם בפועל, או חריגה קיצונית מתנאיו, התנהגות הצדדים לאחריו, ובפרט הסתרת ההלוואה בדו"חות השנתיים, כמו גם השיהוי בדרישת ההשבה, הוליכו אותי למסקנה כי עלה בידי הנתבעת להוכיח כי מעולם לא נכרת הסכם הלוואה בין התובעת לבין הנתבע, וכי מדובר בהסכם למראית עין, שהצדדים מעולם לא התכוונו לקיימו.
סיכום
התביעה נדחית, על כל חלקיה.
התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט, לרבות הוצאותיה לרו"ח עמרם, וכן תשלם לה שכר טרחת עורך דין בסך 55,000 ₪.
