הסכם אולמות וגני אירועים זכויות מלצרים

בשלושת התביעות, עיקר המחלוקת נוגע לשתי סוגיות – האחת - האם חלים על המלצריות צו הרחבה בענף אולמות לחתונות מיום 11.2.1979 וצו הרחבה לאולמות וגני אירועים מיום 9.4.2008 ("צוי ההרחבה") השנייה - האם הטיפים שקבלו המלצריות מהוים חלק משכרן.

חזוק להנמקה דלעיל ניתן למצוא במאמרים של יורם מרגליות ושרון רבין-מרגליון – "טיפים", משפטים לח(1) תשס"ח: "סכומי התשר המשולמים לעובדים באולמות שמחה ואירועים הם כנראה קטנים ביותר. חלק מהתשר משולם על ידי בעל השמחה בסוף הארוע, והוא עומד בממוצע על אחוז אחד ממחיר הארוע, וחלק משולם על ידי הסועדים שמשאירים לעתים תשר למלצר בסוף הערב, שסכומו אינו עולה על כמה עשרות ₪. כאמור, לאחרונה הוסדר נושא התשר הניתן באולמות שמחה בהסכם הקבוצי הכללי שנחתם בין ההסתדרות להתאחדות בעלי אולמות השמחה, שם נקבע שסכומי התשר הניתנים יישארו בידי המלצרים ולא ייזקפו על חשבון שכר העבודה שעליו התחייב המעביד. לעומת זאת במסעדות, בבתי קפה ובברים, סכומי התשר משמעותיים בהרבה ומהוים בממוצע 12% מסכום הארוחה". דהיינו, ההנחה שעובדי אולמות האירועים מרויחים פחות מטיפים הביאה לכך שבמסגרת ההסכם הקבוצי שקבל לאחר מכן תוקף של צו הרחבה, נקבע שהטיפים של עובדי אולמות האירועים לא יחשבו להם לחלק משכרם.

בע"ע 300113/98 ד.ג.מ.ב. אילת מסעדות בע"מ נ' ענבל מלכה, מ (2005) 769 (1.6.05) (פס"ד מלכה), נפסק כי על מנת שניתן יהיה להכיר בתשר כחלק מן השכר יש להראות כי היתקיימו התנאים הבאים: הסכם מפורש הקובע זאת; הסדר מפורט בדבר דרכי הטיפול בהכנסות מתשר; השכר משני המקורות לא ייפול משכר המינימום; הזכויות הסוציאליות יבוססו על ההכנסה משני המקורות; והבטחת תשלומי המס.

...

לכשעצמנו, לא מצאנו מקום לפקפק בנכונות הדברים.

סוף דבר לאחר שביה"ד בחן את טענות הצדדים נקבע כי צו הרחבה בענף אולמות לחתונות אינו חל בעניינן של התובעות.

בנסיבות העניין, הנתבעת תשלם תוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה את הוצאות התובעות בסך 500 ₪ כל אחת (1,500 ₪ ביחד), ושכ"ט בסך 5,000 כל אחת (15,000 ₪ ביחד).

הצדדים לא טענו לתחולתו של צו ההרחבה בענף האולמות וגני אירועים בישראל לפי חוק הסכמים קבוציים, התשי"ז-1957 שנחתם ביום 13.3.2008 (להלן- צו ההרחבה).

על אף האמור, התובע לא הכחיש כי מעשיו נעשו במכוון (עמוד 6, שורות 6 – 16): " ש. תסביר לי למה אם אתה טוען שהכל תמים ומדובר בטעות אז למה ניסית להדיח את רב המלצרים בשקר?

לפי הוראת סעיף 42 לצוו הרחבה בענף אולמות וגני הארועים, בגין השנה הראשונה לעבודתו, התובע זכאי ל-5 ימי הבראה.

...

על אף עדותו של אברמוב, לא מצאנו כל סיבה להעדיף בסוגיה זו את עדותו של התובע.

בנסיבות אלה, דין התביעה ברכיב זה להידחות.

סוף דבר - התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: פדיון הבראה בסך 1,855 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.17 ועד התשלום בפועל; ב.  חלק המעסיק בהפקדות לפנסיה (תגמולים) בסך 858 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.6.12 ועד התשלום בפועל.

אשר על כן, יש לדחות את רכיבי התביעה המבוססים רק על הוראות צו ההרחבה בענף האולמות וגני האירועים בישראל (פורסם בי"פ 5793, התשס"ח, 9.4.08, עמ' 2724 ור' גם בקובץ פסטרנק הסכמים קבוציים, 12.42.9).

בכתב התביעה נטען כי התובעת החל לעבוד כמלצרית באולם האירועים בשנת 1996, כי האולם נקרא החל מתחילת העסקתה בשם "אולמי וגשל" וכי בשנת 2006 הפעלת האולם עברה לנתבעת, שהוקמה באותה שנה, "אולם מהלך זה היה 'שקוף' מבחינת העובדים שכן האולם המשיך לפעול ללא כל שינוי, באותה מתכונת ועם אותה עובדים, כאשר גם התובעת המשיכה לעבוד באולם מבלי שהיא יודעת, בזמן אמת, כי המעסיק למעשה התחלף" (סעיף 6 לכתב התביעה ור' גם בסעיף 3 לתצהיר התובעת).

החזר הוצאות נסיעה – דין התביעה בנושא זה להדחות, וזאת לאור גילה של התובעת (ילידת 1948) והוראות סעיף 10(א) לחוק האזרחים הותיקים, תש"ן -1989, בו נקבע: "אזרח ותיק זכאי להנחה בשיעור של 50% מדמי הנסיעה בתחבורה הציבורית, הן העירונית והן הבין-עירונית, והיא תנתן על כל סוגי הכרטיסים הקיימים בתחבורה הציבורית". דמי חגים – התביעה ברכיב זה מבוססת על הוראות צו ההרחבה בענף אולמות וגני אירועים, על כן דינה להדחות.

...

מכל הטעמים המפורטים לעיל, התביעה לדמי חגים נדחית.

דין התביעה לפיצוי בגין אי קבלת הודעה בכתב על תנאי עבודה להידחות.

סוף דבר – התביעה מתקבלת בחלקה בלבד, ועל הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: הפרשי פיצויי פיטורים בסך 2,566 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2017 ועד התשלום בפועל; הפרשי שכר מינימום בסך 1,737 ₪.

לפנינו בקשת הצדדים לאישור הסדר פשרה במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה אי תשלום כנדרש עבור עבודה בשעות נוספות לעובדי המשיבה ששימשו כמלצרים באולם ארועים .

עקרי ההסכם המתוקן הגדרת הקבוצה – כלל עובדי המשיבה אשר הועסקו על ידה החל ממועד פתיחת האולם לאירועים , ביום 1.6.2015 ועד מועד הגשת בקשת האישור (1.11.17) ואשר כנטען, לא שולם להם גמול כדין בגין עבודה בש"נ לפי חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א,-1951 ו/או צו ההרחבה בענף האולמות וגני האירועים בישראל מ2008.

כן טוענת שיש ליתן הדעת על הפער שבין סכום הפצוי לפי ההסכם המתוקן לבין סכום התביעה (3.8% ממנו), לכשלים שבהגשת הבקשה כמפורט בהתנגדות, המידע שנתברר בחקירת המבקש לפיו הוא בן מישפחה של בעל אולם מתחרה,כשמנגד המשיבה הסכימה לבירור עינייני למיצוי כל זכויות העובדים ככל שאלה לא שולמו בשגגה (ומפנה לכך שכאמור בתחשיב הובהר כי יש עובדים שקיבלו בעודף), כי ההליך לא בשל לקבלת החלטה לאישור הבקשה כתובענה יצוגית, וכי הגמול ושכ"ט המבוקשים כפול מהקף ההטבה שיקבלו חברי הקבוצה.

...

לאחר שעמדנו על כלל טיעוני הצדדים ונתנו משקל לכולם מצאנו לתת ביטוי מיוחד לשיקולים הבאים: מחד גיסא – הפער בין ההערכה בתביעה לבין התוצאה , והעדר הכנה של תשתית עובדתית נדרשת (פניה לצד שכנגד ,בירור תקופת פעילות המשיבה שהחלה וכיו"ב) .

על כן מצאנו לקבוע כי למבקש יפסק גמול מיוחד ע"ס 2000 ₪ .

לב"כ המבקש ישולם שכ"ט בשיעור של 22.5% מסכום הפיצוי ובסה"כ בסך של 18,000 ₪ בתוספת מע"מ. סיכומו של דבר אנו מאשרים את הסכם הפשרה ונותנים לו תוקף של פסק דין בכפוף לאמור בסעיף 33 לעיל.

בכתב התביעה נטען כי התובעים עבדו באולמי ויז'ניץ ברחוב טל חיים 3 בבני ברק (להלן – האולם) וחל עליהם צו ההרחבה לאולמות וגני אירועים.

בית הדין הוסיף והבהיר כי: "בדרך הטבע תהא הנחת המוצא כי העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמתיים הניצבים משני עברי המתרס של חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הוא המעביד הנכון, להוכיח את טענתו". בע"ע 1334/04 נינה טופר – מועצה מקומית תל שבע (29.12.04), חידד בית הדין הארצי את דרך הבחינה של זהות המעסיק, באומרו כי: "המפתח בשאלת זהות המעסיק הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין. על בית הדין האיזורי לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד ולקבוע מה משקל יש לתת לכל אחת מהן ולאיזה צד נוטה מטוטלת המשקל בסופו של דבר. בית הדין יתן דעתו במיוחד לשאלה המהותית העיקרית והיא – מיהו, לאמיתו של דבר, מעסיקו של העובד. כמו כן על בית הדין האיזורי לתת דעתו האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו, כפי שהיתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהיא בזכויותיו או גורעת מהן".              באמצעות הראיות שהוגשו בתיק ניתן לקבוע כי התובעים אכן עבדו באולם האירועים השייך לקהילת ויז'ניץ בבני ברק, הן ככוח עזר באירועים, כולל מלצרות (שלצורך כך נדרשו לחבוש כיפה), וכן בעבודות שיפוצים של האולם.

...

לסיכום לאחר שבחנו את כלל הראיות שהוגשו בהליך, אנו בדעה כי לא הוכיחו התובעים, שהנטל הראיתי מוטל על כתפיהם, שהתקיימו יחסי עובד – מעסיק עם הנתבעים או מי מהם.

משכך, אין רלוונטיות לסעדים הנדרשים בתביעה, שדינה להידחות.

לאור האמור, התביעה נדחית במלואה.