לטענת המבקשת מדובר בשביתה בלתי חוקית בעליל שכן לא ניתנה הודעה עליה כנדרש בחוק ישוב סיכסוכי עבודה, התשי"ז – 1958 ( להלן:"חוק ישוב סיכסוכי עבודה)" וכן אין למשיבה כל עילת שביתה לגיטימית כנגד המבקשת הואיל והגדרת שביתה על פי הדין הישראלי הנה סרוב קבוצי מאורגן לבצע עבודה כדי להוות אמצעי לחץ על המעסיק כדי שייענה לדרישות נציגות העובדים בנוגע לעינייני עבודה ודרישות כלכליות של העובדים.
מנגד, טוענת המשיבה כי יש אלימות קשה נגד הנהגים ומדובר על שביתת מחאה שכלל אינה דורשת הודעה לפי חוק ישוב סיכסוכי עבודה הואיל ולא נידרש כלל מו"מ בנידון.
ובלשונו של המשפט העליון בעיניין בזק:
"הינה כי כן, במציאות הקיימת בישראל כפי שעמדתי עליה לעיל יש מקום להבחנה בין שלוש שביתות שונות במהותן, במשמעותן ובתוצאה המשפטית המחייבת לגבי כל אחת מהן. השביתה האחת היא זו המוגדרת כשביתה כלכלית, שעניינה שביתה המכוונת דרך כלל כנגד המעסיק המבקש לפגוע בזכויות העובדים או המסרב לשפר תנאי עבודתם, שביתה שאפשר שתהיה מכוונת גם כנגד הריבון כשזה פועל במעמדו כמעביד או כאשר הוא מבקש להתערב, תוך ניצול כוחו השלטוני, לשינוי הסדרים קיימים ביחסי העבודה בין העובדים והמעבידים או למנוע הסדרים שכאלה. שביתה כזו מקובלת כשביתה לגיטימית.
...
עם זאת אנו סבורים כי יש לראות בשביתה זו כדומה לשביתה מעין פוליטית או לשביתת אהדה , אשר מזכה את העובדים בזכות לשבות שביתת מחאה קצרה בלבד.
משכך אנו סבורים כי אכן קיימת למשיבה זכות לשבות, אולם חירות השביתה , ככל חירות או זכות אחרת אינה מוחלטת אלא יחסית באופן שעל בית הדין לאזנה עם זכויות, אינטרסים ושיקולים אחרים.
בבואנו לשקול את הזכויות והמשתנים המונחים על כפות המאזנים, ומשמדובר בשביתה מחאה שלטעמינו מקנה זכות לשביתה קצרה וסמלית בלבד אל מול הנזק ואי הנוחות של ציבור משתמשי התחבורה הציבורית והנזק של המעסיקה, ומנגד תוך שאנו לוקחים בחשבון כי המבקשת נתנה בדיון את הסכמתה לשביתה מינורית כבר מחר , בנסיבות אלה, אנו קובעים כך:
המשיבה רשאית לשבות ביום 22.1.18 שביתת מחאה קצרה מהשעה 10.00 עד השעה 11.00 וזאת בקו 59 בירושלים בלבד, הקו שהיה בו מעשה האלימות שהוביל להכרזת השביתה.
