לאחר כפירת המשיב במיוחס לו ובטרם החלו בשמיעת הראיות, הגיעו הצדדים להסדר טיעון אשר במסגרתו תוקן כתב האישום – כך שנמחקו ממנו כל האישומים מלבד אישום אחד, שייחס למשיב עבירה של מעשה מגונה בכוח, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין (להלן: עבירת מעשה מגונה בכוח); ועבירה של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) (להלן: עבירת אינוס).
נימוקי העירעור
המערערת טוענת בערעורה כי בית המשפט המחוזי שגה עת גזר על המשיב עונש אשר, לטעמה, אין בו כל הלימה לחומרת מעשיו ולמידת אשמו; אינו מבטא את מדיניות הענישה הראויה בעבירות מין בכלל ובעבירות אינוס ומעשה מגונה בכוח בפרט; ואשר חוטא לשיקולי הרתעת המשיב עצמו והרתעת הרבים.
כך למשל, בע"פ 4795/13 בזזינסקי נ' מדינת ישראל (20.1.2014) בית משפט זה מצא כי עונש של 24 חודשי מאסר בפועל בגין מספר עבירות של מעשים מגונים ועבירת אינוס בהחדרת אצבעות "נוטה לצד המחמיר פחות", וכי לולא היתחשבות בנסיבות לקולה שהתקיימו באותו המקרה היה מקום להחמרה ניכרת בעונש.
...
סבורני כי מתחם עונש כה רחב, אשר בפועל אינו קובע רף תחתון ממשי, מאיין את תכליתה של קביעת מתחם עונש הולם בהבניית שיקול הדעת בענישה ואינו יכול לעמוד, ואסביר.
כידוע, סעיף 40ד(א) לחוק העונשין קובע כי בית המשפט רשאי לחרוג לקולה ממתחם העונש ההולם, אם מצא כי "הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם". עם זאת, בית משפט זה קבע כי בעבירות מין כרוכה 'חומרה יתרה' (ע"פ 3636/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 34 (19.6.2016); עניין פלוני, פסקה 41) – כך שחל סעיף 40ד(ב) לחוק העונשין, שקובע כי כאשר מעשי הנאשם בעלי חומרה יתרה, "לא יחרוג בית המשפט ממתחם העונש ההולם [...] אלא בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן".
במקרה שלפנינו, שוכנעתי כי מתקיימות אותן "נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן" כנדרש בחוק.
נוכח כל האמור לעיל, ובהתחשב בכלל על פיו ערכאת הערעור לא ממצה את הדין עם הנאשם, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולהטיל על המשיב עונש של 18 חודשי מאסר בפועל – מהם תנוכה תקופת מעצרו, כך שהמשיב יוסיף וירצה עונש מאסר בפועל בן 12 חודשים, חלף 6 חודשי המאסר שהושתו עליו לריצוי בדרך של עבודות שירות.