הסגרת אזרח ישראלי בגין עבירה מחוץ לישראל

ביום 12.8.2020 הגישה ממשלת צרפת, באמצעות שגרירות צרפת בישראל, בקשה להסגיר לידיה את המשיבים, בגין עבירות מירמה שבוצעו על ידי חבורה מאורגנת, קשירת קשר לקבל דבר במירמה, והלבנת הון בחבורה מאורגנת.

כמו כן, נקבע סייג נוסף להסגרה בסעיף 1א לחוק-"סייג להסגרת אזרח". בהתאם לסעיף זה, אדם שעבר עבירת הסגרה לפי החוק ובעת עשיית העבירה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת, והמדינה המבקשת התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר.

רבות נאמר על ההגמשה בדיני הראיות בעת הליכי הסגרה, וכך נאמר: "לכן נראה כי ככל שעל בית המשפט לבחון את שאלת קבילות הראיות במסגרת הדיון בעתירה לקבלת בקשת ההסגרה (ראו: ע"פ 740/09 שובייב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 14.4.2010, בפיסקה 5), לא ניתן לקיים בחינה דווקנית ויש להיתחשב בכך שלמדינות אחרות יש דרכים שונות לגביית ראיות אשר לא בהכרח תואמות במאת האחוזים את דיני הראיות הישראלים. זאת כמובן נכון במקרים בהם הראיות מגלות יסוד להעמדה לדין. יפים לעניין זה הדברים שנכתבו בע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 13.5.2009; בפסקות 27-24 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה) בעיניין הצורך בהגמשת כללי הראיות בהליך הסגרה: "הגמשה זו היא חיונית לצורך הגשמת האפקטיביות בהליכי ההסגרה, שכן סדרי הדין והראיות הנוהגים בפלילים משתנים ממדינה למדינה, וטיבו הראייתי של חומר חקירה במדינה אחת עשוי להיות שונה מזה המיוחס לו במדינה אחרת. הוראות ההגמשה האמורות נועדו לגשר על פני הפער העשוי להתקיים בדיני הראיות בין שיטות משפט שונות, ולמנוע מצב שבו החלה דווקנית של כללי הראיות של המשפט הפנימי תחסום אפשרות להסתמך על חלק ניכר מן החומר המוגש בהליך הסגרה, ותסכן בכך את הגשמת תכלית ההסגרה... על רקע הוראות הגמשה אלה של כללי קבילות ראיות לצורך הליך הסגרה, על בית המשפט בהליך ההסגרה לבחון את ערכו הפנימי של החומר המוגש לפניו, ולהעריך את מידת רצינותו" (ראו גם עניין אוזיפה, בפיסקה 12; ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481, 508-507 (2003) (להלן: עניין הקש); ש.ז. פלר דיני הסגרה (1980) 362 (להלן: פלר))". (ע"פ 3234/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (16.1.11)). אמנם נאמרו דברים אלה ביחס לראיות שנאספו בחו"ל, אך לדידי יפים דברים אלה גם לראיות שנאספו בישראל.

אמנם, נפסק בעבר שתנאי ההדדיות מיתקיים במצב בו המדינה אמנם אינה מסגירה את אזרחיה בגין מעשיהם מחוץ לגבולותיה, אך היא שופטת אותם בעצמה על אותם מעשים (ר' ע"פ 6717/09 ישראל אוזיפה נ' היועץ המשפטי לממשלה (6.12.10) (פסקה 77)).

...

על כן לא מצאתי לקבלת טענה זו ואני סבורה שיש די אחיזה לאישום לגבי כל העבירות המיוחסות לה בעתירה.

אשר לשאלת מעורבותה של משיבה 3, במתווה הראשון- אני סבורה, שלא ניתן להפריד בין מעורבותה של משיבה 3 במתווה הראשון למתווה השני, בשלב מוקדם זה, לאור הראיות שהוצגו לפניי.

סוף דבר מהנימוקים שפורטו לעיל, אני מקבלת את העתירה ומכריזה על המשיבים כברי-הסגרה לצרפת, בגין העבירות המיוחסות להם בבקשת ההסגרה.

על פי הסכם הביניים, אין לרש"פ סמכויות שיפוט על אזרחים ותושבים ישראלים, וכך גם לפי סעיף 6(א) למנשר הקובע כי המפקד הצבאי יוסיף להיות בעל כוחות ותחומי אחריות בין היתר על "ישראלים" ועל אזור C. בית המשפט הגיע למסקנה כי הסכם הביניים העניק לרש"פ סמכויות שיפוט ומעצר אך ורק בנוגע לעבירות פליליות "רגילות", בהתאם לאיזורי השליטה בתחומה (אזורי A+B, כאשר באזור B לרשות יש סמכות משותפת ומקבילה לאחריות הביטחונית שהוקנתה לישראל).

לכן, היתמקד הדיון באותם משיבים אשר בעת מעצרם וכליאתם היו תושבי הרש"פ בשטח A או B. במאמר מוסגר אציין כי הרש"פ חלקה על קביעות בית המשפט לגבי היותם של תובעים מסוימים תושבי אירעי או תושבים או אזרחי ישראל (כך, לגבי תובעים מס' 14-13 בת"א 5074/03 שעניינם נדון בפרקים מ"ח-מ"ט לפסק הדין; תובעים 5-2 ו-7 בת"א 7123/05 שעניינם נדון בפרקים נ"ו-נ"ט ו-ס"א לפסק הדין) אך המדובר בקביעות שבעובדה, שאיני רואה מקום להתערב בהן, באשר אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב במימצאי עובדה ומהימנות.

בהקשר זה, לא למותר להזכיר את סעיף XVI 2 להוראות הסכם הביניים הקובע כי "פלסטינאים אשר קיימו מגע עם הרשויות הישראליות לא יהיו נתונים לפעולות של הטרדה, אלימות, נקמה או העמדה לדין. אמצעים מתמשכים נאותים יינקטו, בתיאום עם ישראל, על מנת להבטיח את הגנתם". סעיף זה נמצא בפרק שכותרתו "אמצעים בוני אמון" שנוסחו: "מתוך כוונה ליצור אוירה ציבורית חיובית ותומכת שתלווה את יישומו של הסכם זה, ובסיס יציב לאימון הדדי ולתום לב, ועל מנת להקל על שתוף הפעולה הצפוי ואת היחסים החדשים בין שני העמים, מסכימים שני הצדדים להסכם לנקוט באמצעים בוני אימון כמפורט להלן [...]": האמצעים המדוברים הם שיחרור אסירים ועצורים פלסטינאים; אי העמדה לדין או הטרדה של פלסטינאים משתפי פעולה עם ישראל (כמצוטט לעיל); ואי העמדה לדין בגין עבירות שביצעו פלסטינאים מחוץ לישראל שכניסתם אושרה לגדה ולרצועת עזה בעקבות ההסכם, כמפורט שם. אכן, דומה כי יש ממש בטענת הרש"פ כי סעיף זה מתייחס למשת"פים ולסייענים שפעלו לפני חתימת הסכם הביניים, על מנת לפתוח דף חלק עם חתימת ההסכם, אך תכליתו ורוחו של סעיף זה תומכים במסקנה שאליה הגיע בית משפט קמא, מה עוד שבהסכם הביניים נקבע כי הרש"פ וישראל ישתפו פעולה במישור הבטחוני על מנת להלחם בטרור.

...

מקום שבו מדובר בתובעים שעל חלקם נגזר גזר דין מוות על ידי הרש"פ, שעדיין תלוי ועומד, תובעים אשר שוחררו מכלאם על ידי צה"ל במבצע חומת מגן – הרי שבהיבט המעשי והחוקי קשה להלום כי היה מתאפשר להם לקבל את יומם בבתי המשפט בשטחי הרש"פ, שלא להזכיר כי חלק מהתובעים הם כיום אזרחי ותושבי ישראל שחל עליהם איסור כניסה לשטחי A. ברירת הדין: בנושא ברירת הדין יפים לענייננו הדברים שנאמרו ברע"א 4060/03 הרשות הפלסטינית נ' דיין, פ"ד סב(3) 1 פס' 8 (2007): "התשובה לשאלת ברירת-הדין, ככל שהיא מותנית במקום ביצוע העוולה, אינה מובנת מאליה. בה-בעת, אף במקרים שבהם מקום ביצוע העוולה אינו ישראל, יש לבחון אם הנסיבות המיוחדות שבהן עסקינן אינן מחייבות החלה של החריג לכלל. כך, למשל, לא ניתן להתעלם בהקשר זה מן העובדה שבתביעות השונות מועלות בין היתר טענות בדבר עידוד ותמיכה של הרשות הפלסטינית במעשי איבה שכוונו כלפי אזרחים ותושבים ישראליים. נראה כי קיים קושי מובנה בבירור התביעות הללו לפי הדין הזר החל ברשות הפלסטינית (דין שכלל לא הוכח עד כה). ניתן לסבור כי הדין הישראלי הוא הדין בעל העניין האמיתי בהסדרת הנושא, וכי קיים קושי להכפיף בכגון דא את עילת התביעה לדין הזר". וכך גם בע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' קרעאן, פ"ד נט(1) 345, 358-357 (2004): "אכן, ייתכן כי בסופה של בחינת הכללים של ברירת הדין יגיע בית-המשפט למסקנה כי על עוולה שבוצעה בגדה המערבית חל הדין הישראלי [...] אשר-על-כן יש לדחות את טענת המערערת כי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי אינם מאפשרים כלל להכפיף מעשה עוולה שבוצע בגדה המערבית, ואשר התביעה בגינו נידונה בפני בית-משפט ישראלי, לכללי ברירת הדין המקובלים אצלנו...". אין אפוא מניעה להחיל במקרה דנן את הדין הישראלי.

לכן, דין טענת המערערת בעניין זה להידחות.

התובע מס' 18 בת"א 6120/04 (סעיף 153 לסיכומי הרש"פ, פרק סב של פסק הדין) – טענת הרש"פ היא כי דין התביעה להידחות מחמת היעדר הוכחה, בהינתן שהתובע התאבד מבלי שנחקר על תצהירו כך שהתצהיר אינו קביל, ולא ניתן לקבוע ממצאים על בסיס עדויות אחי המשיב.

מכאן שגם בהיבט זה, דין הערעור להידחות.

סוף דבר לנוכח כל האמור, מצאנו לדחות את שלושת הערעורים כלהלן: (-) ערעור הרש"פ (ע"א 6840/18) נדחה בכפוף להבהרות וההערות המפורטות לעיל.

בשנת 1978 תוקן חוק ההסגרה במסגרת חוק לתיקון דיני עבירות חוץ, תשל"ח-1978, הוסף לחוק ההסגרה סעיף 1א שקבע כי "לא יוסגר אזרח ישראלי אלא בשל עבירה שעבר לפני שהיה לאזרח ישראלי" ובמקביל הוסף סעיף 4א לחוק דיני עונשין (עבירות חוץ) [נוסח משולב] תשל"ג-1973 הקובע בתנאים מסויימים את סמכותם של בתי המשפט בישראל "לשפוט לפי דיני ישראל אזרח ישראלי או תושב ישראל שעשה בחוץ לארץ מעשה אשר, אילו נעשה בישראל, היה עבירה הנמנית עם העבירות שבתוספת לחוק ההסגרה". בשנת 1999 תוקן פעם נוספת חוק ההסגרה ונקבע סעיף 1א במתכונתו הנוכחית (ר' ס"ח 1708, התשנ"ט, בעמ' 138).

...

הייתה מערכת כללים בנוגע לאיך להתנהג עם לקוח לא מרוצה על מנת ליטוע בו תחושת ביטחו ובמקרה שבסופו של דבר לקוח כן קיבל תשלום, העמלה הגבוהה ששולמה לעובדים בוטלה ואף הוטל עליהם קנס במקרה בו לקוחות מקבלים את כספם חזרה.

בנסיבות אלו, אין מנוס מלקבוע כי לא חלה הוראת סעיף 1א לחוק ההסגרה.

סוף דבר לאחר שמצאתי כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לבקשת ההסגרה, כי נתקיימו יתר התנאים הנדרשים בחוק ולא מתקיים סייג שיש בו כדי למנוע את ההסגרה אני קובעת כי המשיב הוא בר - הסגרה לגרמניה על מנת שיעמוד לדין בגרמניה על העבירות שפורטו בבקשת ההסגרה.

ראשית, היסוד העובדתי של "הוצאה" ממדינה אחת למדינה אחרת (חציית גבול) על פי סעיף 370 לחוק העונשין אינה מופיעה בחוק הצרפתי אלא רק החזקת הילדים מחוץ לרפובליקה הצרפתית, ולכן לא נידרש להוכיח את יסוד "ההוצאה" קרי, מעבר בין מדינה למדינה בנגוד לדרישה בהתאם לסעיף 370 לחוק העונשין בישראל לפיו יש להוכיח כי היסוד העובדתי של "הוצאה קיים". מכאן לשיטתו, העבירה בדין הצרפתי אינה העבירה המקבילה לעבירה זו בדין הישראלי.

סייג נוסף להסגרה מצוי בסעיף 1א לחוק-"סייג להסגרת אזרח". בהתאם לסעיף זה, אדם שעבר עבירת הסגרה לפי החוק ובעת עשיית העבירה הוא אזרח ישראלי ותושב ישראל, לא יוסגר אלא אם כן בקשת ההסגרה היא כדי להעמידו לדין במדינה המבקשת, והמדינה המבקשת התחייבה מראש להעבירו בחזרה למדינת ישראל לשם נשיאת עונשו בה, אם הוא יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר.

השניה, האם העבירות המיוחסות למשיב בכתב האישום מקיימות את יסודות העבירות בישראל, כך שמתקיימת דרישת "הפליליות הכפולה". השלישית, האם יש לדחות את העתירה מן הטעמים לפיהם ישנו חוסר דיוק בדבר המועדים בהם חטף המשיב את ילדיו או בשל הטעם כי אין זה ברור אם המשיב נהנה מעיכוב ביצוע החלטה להחזיר את הילדים, בשעה שהתנהלו הליכי ערעור על אותה החלטה משום שלא נכח בדיונים בצרפת לפי "אמנת האג". הרביעית, האם יש להתנות את הסגרת המשיב בכך שהוא לא יוסגר למדינה שלישית (קנדה) בשל עבירות שנעברו לפני מסירתו, הקשורות לפרשה זו, וזאת בהתאם לסעיף 15 לאמנת ההסגרה האירופאית.

...

לפיכך, מצאתי לדחות טענות אלה, שכן שוכנעתי שהמעשים המיוחסים למשיב, מרכיבים את יסודות העבירות בדין הישראלי.

למעלה מן הצורך יוער, כי במקרה אחר בו הוצגה תשתית עובדתית איתנה לפיה תנאי הכליאה בצרפת יתקיימו בבידוד מלא, מצא בית המשפט העליון בע"פ 7835/17 דוד בלומברג נ' היועץ המשפטי לממשלה (7.11.18), כי שיקולי תקנת הציבור אינם מונעים את הסגרה לצרפת, זאת על אף המשמעויות הקשות שעשויות להיות להחזקתו בתנאי בידוד.

סוף דבר אשר על כן, אני מקבלת את העתירה ומכריזה על המשיב בר-הסגרה לצרפת, בגין העבירות המיוחסת לו בבקשת ההסגרה.

עוד נטען, כי המעשים המיוחסים למשיב היו מאפשרים להעמידו לדין בישראל בגין עבירות שהן "עבירות הסגרה", כנדרש בחוק ההסגרה ובהסכם האמור: עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, ולגבי המקרה הרביעי – ניסיון לקבל דבר במירמה בנסיבות מחמירות.

אשר לסייג הנוגע להסגרת אזרח ישראל, אשר עוגן בסעיף 1א לחוק ההסגרה: המשיב אינו אזרח המדינה, הגם שלפי העותרת התגורר בישראל בעת ביצוע העבירה תוך שנסע לפרקים לחו"ל. המשיב טען אמנם כנגד חלקה האחרון של האמירה (נסיעותיו לחו"ל), אך טענות אלה לא יכולות להיתקבל.

...

על התנהלות המשיב בהליך זה המסקנה מן הדיון עד כה היא, כי בוססו התנאים להכרזה על המשיב כבר-הסגרה, בהתאם לבקשת ארצות הברית.

משכך, נערכו הדיון והבחינה אשר, כמנומק לעיל, מובילים למסקנה לפיה יש לקבל את העתירה.

הכרעה העתירה מתקבלת והמשיב מוכרז כבר-הסגרה לארצות הברית, בגין העבירות המיוחסות לו בכתב האישום שצורף לעתירת ההסגרה.