הסבת דו"ח על שם נאשם חדש בהתאם לתצהיר

בסיפא של סעיף 3 לתצהיר האמור הוצהר: "כמו כן, אני מצהיר ומאשר כי אני מסכים שכל עבירה שנרשמה ו/או תרשם ע"ש בעל רישיון הפעלת המונית בתקופת השמוש, תוסב ותירשם על שמי וחובתי". המדינה היתנגדה לביטול פסק הדין, אולם על אף שמצאתי, כי הנימוק לאי התייצבות הנאשם אינו מוצדק, הרי שלנוכח התצהיר המפורט מצאתי, שישנו חשש לעיוות דין ולפיכך, נקבע דיון בבקשה לתאריך 8.3.2017.

באותו המועד אף הוסב הדו"ח על שמו של המצהיר, מר שימשילשוילי הנרי ת.ז. 311751556 הוא הנאשם הנוכחי, אשר זומן למועד דיון חדש.

כמו כן, טוענת המאשימה כי בית המשפט התיר את התיקון, והיא סומכת ידיה על כך, אליבא דדעת המאשימה כי, מאחר והתיקון נעשה באולם בית המשפט ומאחר, וסמכותו של תובע להגיש כתב אישום, גם בעבירות מסוג בררת משפט לבית המשפט, בהתאם להוראות סעיף 228(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ"), הרי שהתיקון נעשה ונערך על פי הדין, כפי שנעשה במקרה זה ותוך תיקון שמו של הנאשם על גבי כתב האישום.

...

מלשונו של סעיף 228(ד) נמצאנו למדים כי בפני תובע עומדת הברירה לשלוח הודעת קנס, אך אם הוא סבור שנסיבות העבירה מחייבות בירור המשפט, עליו להגיש כתב אישום בדרך הרגילה, אך בפירוש אין תובע יכול לעשות את השניים גם יחד.

בנסיבות אלו, אני מקבלת את בקשת הנאשם ומורה על ביטול כתב האישום מחמת התיישנות.

המזכירות תודיע החלטתי לצדדים.

עוד נטען, כי מדובר בדו"חות בגין עבירות מיום 7.5.13, 15.6.12 ו- 12.10.12, אשר שולמו זה מכבר ביום 5.9.13 וביום 31.1.15, כאשר לגבי הדו"ח שמספרו 90501765482 המבקש אף הגיש בשנת 2014 בקשה להסבת הדו"ח על שם נהג אחר אשר נדחתה נוכח הגשתה באיחור; ולפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 229(ח) לחסד"פ הרי שהמבקש הודה והורשע זה מכבר, ולפיכך מדובר בתיקים סגורים וחלוטים, והבקשה הוגשה בחלוף 5-7 שנים לאחר ששולמו הקנסות נשוא דו"חות אלה, וזאת בשונה מהנסיבות בתיק ע"ח 15215-03-20 בעיניין ביאדסה אליו הפנה המבקש; ומדובר בשימוש לרעה בסעיף 74 לגבי דוחות שכלל לא גובשו לכתב אישום, במטרה לעשות "מסע דיג", ולעקוף את הוראות הדין הנוגעות לשיטת הניקוד ואמצעי תיקון שמוטלים בשל צבירת נקודות, בשיהוי ניכר ובלתי סביר; תוך הטלת נטל לא סביר על התביעה.

ב"כ המשיבה הוסיפה וטענה, כי טענות ב"כ המבקש באשר לידיעת המבקש על הדו"חות הנן טענות חדשות שאף לא נתמכו בתצהיר ואין לקבלן; וכי משהגיש המבקש בקשה להסבה, ושילם את הדו"חות, הוא לא יכול לטעון כי מעולם לא קיבל את הדו"חות.

וראו בש"פ 213/19 פלוני נ' מדינת ישראל הנ"ל, בפיסקה 15: "מובן מאליו הוא, שכל בקשה לפי סעיף 74(א) לחסד"פ צריך שתוגש תוך פרק זמן סביר לאחר שהנאשם גילה או יכול היה לגלות את ההפרה הנטענת על ידו. בקשה מאוחרת בכגון דא תהא, ברגיל, נדונה לדחייה מחמת שהוי; וכך הוא גם לגבי בקשה כבושה המוגשת באיחור מטעמים טאקטיים כאלה או אחרים (בקשה כאמור ראוי לדחות לא רק מחמת שהוי, אלא גם בשל חוסר תום לב מצד המגיש, בהתאם לסעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שמכוחם יש למנוע שימוש לרעה בהליך דיוני". נוכח כל האמור לעיל, דינן של הבקשות לפי סעיף 74 לחסד"פ להדחות, וכך אני מורה.

...

וראו בש"פ 213/19 פלוני נ' מדינת ישראל הנ"ל, בפסקה 15: "מובן מאליו הוא, שכל בקשה לפי סעיף 74(א) לחסד"פ צריך שתוגש תוך פרק זמן סביר לאחר שהנאשם גילה או יכול היה לגלות את ההפרה הנטענת על ידו. בקשה מאוחרת בכגון דא תהא, ברגיל, נדונה לדחייה מחמת שיהוי; וכך הוא גם לגבי בקשה כבושה המוגשת באיחור מטעמים טקטיים כאלה או אחרים (בקשה כאמור ראוי לדחות לא רק מחמת שיהוי, אלא גם בשל חוסר תום לב מצד המגיש, בהתאם לסעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שמכוחם יש למנוע שימוש לרעה בהליך דיוני". נוכח כל האמור לעיל, דינן של הבקשות לפי סעיף 74 לחסד"פ להידחות, וכך אני מורה.

הסנגור טען שהנאשמת עמדה בחובת ההוכחה, כי היא לא נהגה ברכב בעת ביצוע העבירה, גם מאחר ומדובר בנאשמת שהיא חברה וכן נוכח עדותו של מר ביסמוט לפיה הוא שנהג ברכב בעת ביצוע העבירה ובכך יצאה ידי חובתה הקבועה בסעיף 27 (ב) לפקודת התעבורה ( נוסח חדש).

לטענתו מתחילת ההליך הנאשמת הודיעה כי מר ביסמוט נהג ברכב וביקשה להסב את הדו"ח על שמו.

במקרה שלפניי, הצדדים הותירו את בית המשפט בעלטה לגבי ההליכים שננקטו עובר לקיום הדיון, אולם דבר אחד ברי, והוא שהליך דנן הנו תולדה של בקשת הנאשמת להשפט בהתאם לסעיף 230 לחסד"פ ולא ברור מדוע הנאשמת שטענה בדיונים שביקשה להסב את הדו"ח לא נקטה בהליך המתאפשר לה בעיניין זה בבקשה לביטול דו"ח בהתאם לסעיף 229 (א)(1) שזוהי לשונה: "(א) מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה:

ביחס לכך אוסיף, כי טיעוני ב"כ המאשימה לפיהם העד לא זכר בעדותו פרט כגון היכן התגורר באותה עת, כמו גם התצהירים שנחתמו באופן מעורר תהייה, אינם מטים את הכף, ונחזים בעיניי כהיאחזות בקרנות המזבח ולכן אני קובעת שהנאשמת עמדה בנטל להפריך את החזקה העולה מסעיף 27ב לפקודה.

...

בע"פ 1964/91 דוד בן דוד נ' מדינת ישראל, פ''ד מו(3) 70 נקבע, שהנטל להפריך את החזקה הינו בהבאת ראיות "המוכיחות היפוכה של ההנחה, אף אם אין בהן משום שלילת כל ספק סביר, אלא רק הוכחה במידה של מאזן ההסתברות". סבורני כי הנאשמת עמדה בנטל "אזרחי" זה הנדרש ממנה.

ביחס לכך אוסיף, כי טיעוני ב"כ המאשימה לפיהם העד לא זכר בעדותו פרט כגון היכן התגורר באותה עת, כמו גם התצהירים שנחתמו באופן מעורר תהייה, אינם מטים את הכף, ונחזים בעיניי כהיאחזות בקרנות המזבח ולכן אני קובעת שהנאשמת עמדה בנטל להפריך את החזקה העולה מסעיף 27ב לפקודה.

מאחר והנאשם עמד בהוכחת הספק הסביר ביחס לביצוע העבירה ועמד בנטל הפרכת חזקת אחריות בעל הרכב, החלטתי כאמור לזכותו.

בהתאם לבקשתה הוגש ביום 11.05.21 כתב אישום לפיו עברה עבירה של העמדת רכב וחניתו במקום שנקבע על ידי תמרור 818 כי אסורה בו עצירה וחניה ליד אבני שפה בצבע אדום לבן, בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק עזר לחיפה (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ה – 1985 (להלן: "חוק העזר") וכן כתב אישום לפיו עברה עבירה של העמדת רכב וחנייתו על המדרכה אשר לא נקבעה כמקום חניה מוסדר, בהתאם לסעיף 6(ב1) לחוק העזר.

גם לאחר שב"כ הנאשמת מצהיר לפרוטוקול כי הוא לא הנאשמת אלא ב"כ הנאשמת, בהמשך הפרוטוקול ממשיך עו"ד ויסולי להרשם כ"נאשמת" ולא "ב"כ הנאשמת". גם לאחר שהוא מסביר שהיו שני דוחות, אחד הוא ביקש להסב על שמו והשני הוא של הנאשמת, הגב' ויסולי (אך אין בו את שם הנאשמת), ממשיך עו"ד ויסולי להיות מכונה "הנאשמת" בהחלטות בית המשפט ובפרוטוקול.

בית משפט מורה על הסבתו של הדו"ח מחדש על שם הגברת מרים ויסולי ומעמוד 12 ואילך לפרוטוקול מכונה עו"ד ויסולי "ב"כ הנאשמת", אך כותרת המסמך לא תוקנה וכן לא כינויו של עו"ד ויסולי כ"נאשמת" עד עמ' 12 לפרוטוקול.

...

למרבה הצער אין מנוס אלא לקבוע כי בית המשפט לא מילא את חובתו להשלים ולתקן את פסק הדין.

עם זאת, בסופו של דבר מסמך הפרוטוקול הכולל את הכרעת הדין וגזר הדין כולל בתוכו טעות שאינה טעות טכנית גרידא מכיוון שלא ניתן ליישם גזר דין כאשר בכותרת המסמך מצוין "הנאשמת: עו"ד ויסולי אביעד". אף לאחר שהתגלתה הטעות המשיבה לא פעלה להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול וכותרתו ובימ"ש קמא לא פעל לתיקון הטעות, זאת כאשר ידוע שהדוח יצא נגד גב' מרים ויסולי ולא מדובר בדוח נגד עו"ד ויסולי אשר הוא לא הנאשם או ה"נאשמת" בתיק שבנדון.

לכן מדובר בפרוטוקול שנפלו בו טעויות שאינן מאפשרות את אכיפתו של גזר הדין שעניינו באדם שאינו "הנאשמת". על כן, לאור האמור לעיל, באיזון בין כל השיקולים, נראה כי אין מנוס בהליך לא שגרתי זה מלהורות על ביטול הכרעת הדין וגזר הדין הכלולים במסמך פרוטוקול שנפלו בו טעויות באופן שלא ניתן להוציא לפועל את גזר הדין.

במסגרת הבקשה שלפני כופר המבקש במיוחס לו, טוען שכלל לא נהג ברכב ומבקש להסב הדוח על שם אביו שלטענתו מודה במיוחס לו. תצהירו של האב המאמת זאת צורף לבקשה.

בע"פ 5715/07 רנטו סבן נגד מדינת ישראל, קבע כב' בית המשפט העליון: " סעיף 153(א) לחסד"פ מאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו. ככלל, בתי המשפט מאפשרים לנאשם לחזור בו מהודייתו בנסיבות חריגות, כגון מקרים בהם הוכח כי הנאשם הודה שלא מרצונו החופשי, בכפיה או כאשר לא הבין את משמעותה של ההודאה". בספרו "על סדר הדיון בפלילים", חלק שני, עמ' 1382, מהדורה מעודכנת, תשס"ט-2009, מציין י' קדמי כי כאשר מדובר בהודאה בעקבות עסקת טיעון, הנטייה תהא שלא להעתר לבקשה, אלא אם כן קיים חשש ממשי שזו ניתנה בנגוד לרצונו האמתי של המבקש.

כך נפסק ברע"פ 2292/08 שי אמסלם נ' מדינת ישראל: "ככל ששלב המשפט מיתקדם יותר, כך תלך ותקטן נכונותו של בית המשפט לאשר חזרה מההודייה, ותידרש מידת שיכנוע רבה יותר לקיומו של פסול ממשי בהודייה המצדיק ביטולו של הליך פלילי שכבר נתקיים, ופתיחתו מחדש. ככל ששלב המשפט מיתקדם יותר, כך עלול החשש מפני מניע מניפולטיבי בחזרה מן ההודייה לגבור ולהתעצם." בעניינינו, לא השתכנעתי מקיומן של נסיבות חריגות בעטין יש לאפשר חזרתו של המבקש מהודאתו וקבלת בקשתו.

זאת ועוד, תצהיר האב שצורף לבקשה אינו מיפרט את נסיבות המקרה מלבד הפרטים המצוינים בדוח, כך שבהתאם לפסיקה אינו מספק ואין בו די כדי להוכיח שהאב נהג ברכב בעת ביצוע העבירה.

...

בהתאם לפסיקה, הנטייה היא שלא להיעתר לחזרה מהודאה שנמסרה במסגרת הסדר טיעון אלא אם קיים חשש ממשי שזו ניתנה בניגוד לרצונו של המבקש.

נוכח הודאת המבקש באמצעות סנגורו בדיון במסגרת הסדר טיעון בין הצדדים והשלב המתקדם בו מצוי ההליך - לאחר מתן גזר דין, אני סבורה שלא הוכח כי המבקש הודה שלא מרצונו החופשי, בכפיה או שלא הבין את משמעות הודאתו.

בהינתן האמור, אני קובעת כי לא הוכח קיומו של עיוות דין.