הנסחה לא טובה פוטרת מפיצוי מוסכם

לא מצאתי לקבל את גירסתם כפי שנשמעה בעדותם, הן משום שלא נשמע כל הסבר לסתירה בינן לבין הנכתב בכתב ההגנה מטעם הנתבעת והן בשל העובדה כי הלכה למעשה, הנתבעת אישרה כי במהלך התקופה הרלוואנטית לתביעה, 98% מהעבירות מטופלים שנדרשו לבית החולים בוצעו באמצעות התובעת, ולא בכדי נדרשה התובעת לפצות את בית החולים, לפי תעריפון מוסכם, ככל שמסיבה כלשהיא לא היה ביכולתה לספק את השרות, באופן שאילץ את בית החולים לפנות לספק אחר.

בהקשר זה, בהיתחשב כי תוצאות המיכרז לא היו ידועות, היות ולא אושר פטור ל"ספק יחיד", הרי שלא הייתה כל מניעה לכלול תניה בהסכם נשוא המיכרז, באופן שבו יובהר כי במידה והצעתה של התובעת לא תזכה, אזי הזוכה יחל באספקת השירותים לבית החולים, בחלוף "פרק הזמן הסביר", הנידרש לצורך מסירת הודעה מוקדמת לתובעת על סיום ההיתקשרות, או לחלופין לפצות את התובעת בשל הפסקת ההיתקשרות עימה ללא מתן הודעה מוקדמת.

השופטת נתניהו (עימה הסכים הנשיא שמגר) חיוותה דעתה כך: "...סבירות ההודעה נבחנת בשניים: האחד - פרק הזמן הסביר מתחילת הקשר ועד לביטול. השני - פרק הזמן שנקצב בהודעה, לביטול. הראשון נועד לתת לצד שכנגד שהות מספקת להפיק רווח סביר מהעסקה ולכסות את השקעותיו בזמן ובעמל, וכן את ההוצאות שהוציא לשם ביצועה. ... השני, נועד לתת לצד שכנגד זמן מספיק להתארגן מבחינה עסקית לקראת סיום הקשר ולמצוא מקורות אחרים להפקת רווח. כשההודעה אינה סבירה מבחינת אחת משתי התקופות הנ"ל (או שתיהן), מחייבים את הצד המבטל לפצות את הצד שכנגד על הנזק שניגרם לו עקב כך". ואילו השופט (כתוארו אז) ברק (עמו הסכימו השופטים בייסקי ואור)) סבר כך: "כיצד נקבעת סבירותה של התקופה ממתן ההודעה ועד לסיום החוזה? לדעתי, סבירות הזמן נקבעת על-פי המטרה העומדת ביסודה. כאשר ההודעה ניתנת על-ידי היצרן, מטרתה היא לאפשר למפיץ להנות מפרי השקעתו בזמן, בכסף ובעבודה ולאפשר לו לקבל את הרווח, שבגינו בנה שוק ועיצב לקוחות ... איני סבור, כי הזמן הסביר נועד אך לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו, להפיק רווח סביר מהעסקה ולהתארגן לסיום ההסכם תוך חפוש עסק אחר תחתיו. הזמן הסביר נועד בנוסף לאלה גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלה". על כך הוסיפה השופטת נתניהו: "פיתרונו של השופט ברק הוא אולי בגדר הדין הרצוי, אך, כפי שמראות הפסיקה האנגלית, הישראלית והאמריקנית, אינו בגדר הדין המצוי. הוא מותח את התרופה בעילה החוזית כדי להעניק למפיץ פיצוי על אובדן שוק הלקוחות שבנה. פתרוני שלי רק מיישם, בנסיבות המתאימות, את עילת ההתעשרות לפי החוק, למתן סעד השבה על טובת ההנאה שהיצרן מפיק מאותו שוק. הוא בא בנוסף על ההודעה הסבירה, או הפצוי הניתן בהעדרה, בעילה החוזית למטרות המוגבלות על פי הפסיקה שלנו שאימצה הפסיקה האנגלית". יש לציין גם את דבריו אלה של השופט אור: "אורכה של התקופה הסבירה תלוי בנסיבותיו של כל מקרה. בין השיקולים לקביעת אורכה של התקופה יש לקחת בחשבון גורמים שונים ... בין שיקולים אלה יש להזכיר את השיקולים הבאים: את טיבו של המוצר והתקופה הנדרשת לצורך חדירתו לשוק; סכומי ההוצאות וההשקעות שנדרשו כדי להפיצו; שיעור הרווח הצפוי לעומת ההוצאות וההשקעות שנדרשו מצד המפיץ; הסיכוי של הפצת המוצר על-ידי היצרן גם לאחר תום ההסכם, אף ללא פעולות הפצה על-ידי המפיץ או, במלים אחרות, מידת הקשר והתלות בין הלקוחות לבין המפיץ". לציין, למען שלמות התמונה, כי על-אף חילוקי הדיעות התורתיים, הסכימו הכול, כי בנסיבות אותו עניין שנידון, פיצוי בגין שנה אחת הנו הפצוי הראוי וההוגן (או: הודעה של שנה מראש יש לראותה כהודעה סבירה).

...

אכן, מקובלת עלי טענת התובעת כי היא נאלצה למכור רכבי אמבולנס וציוד רפואי יקר, למצער אלו ששימשו לצורך מתן השירותים לבית החולים, וכל זאת בתוך פרק זמן קצר, על מנת לצמצם את הוצאותיה לאחר אבדן לקוח שצרך כ-80% מפעילותה; ואף נכון אני להניח כי מחירי המכירה של הרכבים והציוד היה נמוך משווים המקובל בשוק.

ברם, סבורני כי היעתרות לדרישת התובעת לפיצוי בהקשר זה תביא לפיצוי עודף, בהינתן יתר רכיבי הפיצוי שנפסקו לה. כפי שצוין לעיל, נקבעה בפסיקה החזקה הפרשנית המקובלת באשר לתקופת חייו של חוזה, לפיה הוא אינו נערך לצמיתות ואף אי הכללתה של תניה בדבר סיום החוזה אינה שוללת אפשרות לסיום החוזה, לאחר מתן הודעה על כך זמן סביר מראש.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעת לפצות את התובעת בסכום של 1,265,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כדין, שיחושבו ממועד הגשת כתב התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

בעיה זו נובעת בעיקרה מכך שבשונה מהליך אזרחי-אדברסרי, בהליך הייצוגי אין בנמצא צד להסכם אשר לו אינטרס לקדם את טובת הקבוצה.

אולם, למרות שבמקרה דנן אכן מיתקיים פער לא מבוטל בין הפצוי המוסכם לבין הסעד שנידרש במסגרת התובענה, שכן בתובענה עצמה ננקב נזק בסך גבוה יותר – 42,000,000 ש"ח, מצאתי כי אין לתת לכך משקל רב. זאת, מכיוון שהערכת הנזק במסגרת התובענה נעשתה על דרך האומדנה בלבד, מבלי שבידי התובעת הנתונים המדויקים; ומנגד, סכום הפצוי המפורט גובש על ידי המגשר שקבל לידיו נתוני מכירות ורכישות במזומן במט"ח שאינו דולרי בחנויות הפטור, וכן הוצע לאחר שהצדדים נחשפו לכתבי הטענות לעניין בקשת האישור.

...

הקבוצה עליה חל הסדר הפשרה היא כאמור: "כלל לקוחות המשיבה אשר ביצעו רכישת מוצרים בחנות בנמל התעופה ושילמו באמצעות מטבע חוץ (שאינו דולר ארצות הברית), החל משבע השנים שקדמו להגשת בקשת האישור ועד למועד מתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה זה". אני מורה לנתבעת על פרסום הודעה לציבור בהתאם להוראות סעיף 25(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות, בשני עיתונים יומיים בשפה העברית בעלי תפוצה רחבה, כאשר המשיבה תישא בעלות פרסום המודעה.

המשיבה תשלם גמול מיוחד לתובעת בסך כולל של 90,000 אירו, ושכר טרחה לב"כ התובעת בסך כולל של 380,000 אירו.

המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים.

על כן, משהפרה התובעת הסכם זה ולא שילמה לו את מלוא התמורה בגין הרכב, יש לחייבה אף בפצוי מוסכם זה. הנתבע 1 מציין, כי עלות התיקון בפועל שביצע ברכב אינה משנה לעניין זה. לטענתו, לאור עבודתו כפחח הנו מכיר אנשים בעלי מיקצוע, אשר רכש מהם חלקים בסכומים פחותים לצורך חסכון בעלויות, ועל כן עלות תיקון הרכב הסתכמה בפחות מהערכת השמאי.

על כן, לטענתה, הואיל ובינה לבין הנתבע 1 אין מחלוקת בשאלת זהות בעל הרכב, שהנו כאמור הנתבע 1 ולאור הקבלות המצורפות, הרי שיש לקבוע כי הנתבע 1 היה הבעלים בפועל של הרכב נשוא התביעה, וכפועל יוצא מכך לפטור אותה מכל חובת גילוי שהיא כלפי התובעת, על אחת כמה וכמה כאשר התובעת כלל לא היתה בקשר כלשהוא עם הנתבעת 2 עת ההיתקשרות.

הנתבעת 3 מדגישה, כי השמאי מזרחי הנו השמאי היחיד שבדק את הרכב לאחר התאונה, ועל כן היתרשמותו טובה מהתרשמות שמאי אחר, שבדק את הרכב שנים לאחר התאונה.

...

השתלשלות העניינים וטענות הצדדים: התובעת טוענת, כי שילמה לנתבע 1 עבור רכישת הרכב סך של 122,000 ₪, כאשר מתוכם 2,000 ₪ במזומן נמסרו לידיו של הנתבע 1, 100,000 ₪ באמצעות העברה בנקאית לחשבונו, וסך של 20,000 ₪ שולמו באמצעות המחאה ליום 25.06.09, אשר בסופו של דבר בוטלה על ידי התובעת, כפי שיפורט בהמשך.

לסיכום טענותיה, התובעת מבקשת כי הנתבעים יפצו אותה כדלקמן: בהשבת מלוא הסכומים ששולמו על ידה עבור הרכב על סך של 102,000 ₪.

את הסך 20,000 ₪ הנותרים ישלם הנתבע 1 בלבד לתובעת, כאשר הסכום צמוד ונושא ריבית מיום 18/06/09 ובצירוף אגרות בית משפט, שכ"ט עו"ד בשיעור 4,000 ₪ + מע"מ והוצאות משפט – שכ"ט שמאי מטעמה כנגד קבלה.

התביעה נגד נתבעת 2 ונתבעת 3 נדחית ללא צו להוצאות.

התביעה השיטרית שהוגשה ע"י הנתבע 1, דינה להידחות תוך סגירת תיק ההוצל"פ. ניתן היום, י"ב תשרי תשע"ד, 16 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.

בטרם הוכרעה הבקשה, הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לאישור הסתלקות מבקשת האישור, במסגרתה הודיעו כי הגיעו לכלל הסכמה, הכוללת שלושה רכיבים: הסדרה לעתיד, פיצוי לחברי הקבוצה, והמלצה בדבר גמול למבקשת ושכר טירחה לבא כוחה, בצד שיפוי המבקשת בגין האגרה בה נשאה בשל הבקשה.

בצד זאת, עתרו הצדדים לאישור המלצתם לתשלום גמול למבקשת ושכר טירחה לבא כוחה בסכום כולל של 48,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן הסכימו כי המשיבה תחזיר למבקשת את המחצית הראשונה של האגרה ששולמה על ידיה, ובקשו להורות על החזר אגרה ועל פטור מתשלום המחצית השנייה של האגרה.

סעיף 16(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כדלקמן: "מבקש, תובע מייצג או בא כוח מייצג, לא יסתלק מבקשה לאישור או מתובענה ייצוגית, אלא באישור בית המשפט, וכן לא יקבל, במישרין או בעקיפין, טובת הנאה מהנתבע או מאדם אחר בקשר להסתלקותו כאמור, אלא באישור בית המשפט; בהחלטתו אם לאשר טובת הנאה כאמור, ישקול בית המשפט את אלה:

...

המשיבה טענה, כי דין הבקשה להידחות, וזאת, בין השאר, משלא ביצעה כל הטעייה, אלא יידעה את לקוחותיה כי היא מחייבת את האריזות בתשלום, בהתאם לסוג האריזה שנבחר ומשקל המוצר.

לאור האמור אני מאשרת את הסדר ההסתלקות, ונותנת להתחייבויות הצדדים על פיו תוקף של פסק דין.

אני מורה על מחיקת הבקשה לאישור תביעה ייצוגית ועל דחיית התביעה האישית של המבקשת.

כמו כן אני מאשרת את המלצת הצדדים ומחייבת את המשיבה לשלם למבקשת ולבאי כוחה גמול ושכר טרחה בסכום כולל של 48,000 ₪ בתוספת מע"מ, מהם 20% כגמול למבקשת והיתרה כשכר טרחה לבא כוחה.

פטור ממינוי בודק: הצדדים סבורים כי במקרה הנוכחי אין צורך למנות בודק כיוון שמדובר בהסדר פשרה שגובש לאור הערות והצעות בית המשפט; על יסוד הסדרי פשרה שגובשו בתיקים דומים; ומכיוון שבודק ממילא לא יוכל לחוות את דעתו המקצועית שכן הערכה כזו תחייב בעיקרה הערכת סכויים וסיכונים משפטיים, הערכת עלויות ניהול וקשיים עובדתיים שכולם עניין שבמומחיות שיפוטית וכן נוכח הקפו הכספי של התיק שכן עלות בודק גבוהה ולא כדאית.

להבנת הצדדים ההסדר שגיבשו מפצה במידת האפשר את חברי הקבוצה שנפגעו מהפרת חוק הפקדון, ולכן עדיף על פני תרומה כללית לציבור הרחב, ובמקביל הוא מבטיח אכיפה עתידית טובה יותר של חוק הפקדון.

עוד נמצא, ביישום הנתונים שהוצגו, והקושי לזהות את חברי הקבוצה ולהעריך את הנזק, כי שיעור הפצוי המוסכם סביר בנסיבות העניין.

...

סוף דבר והוראות להמשך הסדר הפשרה מאושר בכפוף לאמור בהחלטה זו וניתן לו תוקף של פסק דין.