הנחות בארנונה לתושבי רשויות מקומיות

בנגוד לתמונה שמנסים להציג המועצה ונתבע 4, הרי שמהתשתית הראייתית שהונחה לפני בית הדין עולה, כי תפקידו של הנתבע 4 לא כלל רק מטלות פקידות פשוטות, אלא הצריך ידע והבנה בתחום הגביה ובצוע פעולות שהם מעבר לתפקיד פקידותי, ואשר יש לו קשר הדוק למנגנון הרשות ולבכיריה, כפי שיפורט להלן: עדותו של נתבע 4 הצביעה על בקיאותו הרבה בפרטים אודות המצב הגבייתי של המועצה ועל תרומתו להביא את האחרונה לגביה בשיעור של 81% וכן בדבר הכללים המזכים במתן הנחות ארנונה לתושבים.

עדות נתבע 4, עדות הגזבר, מסמכיה הרבים של הנתבעת , התשובות לגוף העניין שבמחלוקת בהליך האחר, ההרכב הסטאטוטורי של ועדת ההנחות, תקנות הרשויות המקומיות (הנחה מארנונה) , שמעניקות סמכויות הנחה על פי המבחן הכלכלי לגזבר המועצה, חוזר מנכ"ל 3/11 צו המועצות המקומיות (נוהל קבלת עובדים לעבודה), תלושי השכר של הנתבע 4, העידר כתב מינוי כלשהוא לנתבע 4 לכהונה בתפקיד מנהל גביה - כל אלה מוכיחים שאין ממש בהצהרת שנתן נתבע 4 בהליך האחר.

...

בתאריך 31/10/13, ימים ספורים לפני הסבב השני של הבחירות לראשות המועצה, החליט ראש המועצה דאז - מר מתי אבני, להעתר לבקשתו של נתבע מס' 4 ולהחזירו לתפקידו במחלקת הגביה במועצה וזאת מבלי לקיים מכרז (נספח ג' לכתב התביעה).

ואלו הראיות אשר שכנעו אותנו כי נתבע מס' 4 מנהל מחלקת הגביה במועצה או לפחות פקיד גביה אשר סעיף 2(ב)(1) לחוק חל עליו: התצהיר שהגיש נתבע מס' 4 בהליך האחר (ת/6), במסגרתו, הצהיר, כאמור לעיל כי הוא "משמש כמנהל מחלקת גבייה אצל המועצה המקומית דבוריה" - לטעמנו חרף ניסיונו של נתבע מס' 4 להפחית בחשיבות הצהרתו זו בין בטענה שלא הוא הכין את התצהיר ולא היה ער להצהרה זו (טענה אשר לא שכנעה אותנו במהימנותה וזאת גם בשים לב לכך שנתבע 4 הרשים אותנו כאם אינטליגנט ויסודי וגם בשל השכלתו ותפקידו הקודם - מנהל סניף בנק) ובין בטענה כי יש שעובדי רשויות נוהגים להפריז בתואריהם ובתפקידם מבלי שהדבר מגובה במציאות.

אנו סבורים שדוקא בהליך האחר שנתבע 4 העיד בו, בשם המועצה ומבלי שבעדותו היה כדי להועיל או להזיק לו באופן אישי, להבדיל מעדותו ומהצהרתו בהליך כאן, יש כדי ללמד על המצב העובדתי הנכון יותר מזה שהעיד והצהיר נתבע 4 לפנינו, כאשר לזאת יש להוסיף כי במסגרת ההליך הקודם, השתכנע בית משפט השלום מהמצג שהציג לו נתבע 4 עת ציין כי זה מי שהעיד לפניו, מטעם המועצה היה נתבע 4 שהינו "מנהל מחלקת הגבייה אצלה" (עמ' 3 שורה 5 לפסק הדין מיום 16/6/13 שניתן בהליך האחר).

לסיכום לפיכך ובשים לב לטעם הרב שמצאנו בטענות התובעת והמדינה וחרף טענות המועצה ונתבע 4 הרינו מקבלים את התביעה ומורים על ביטול מינויו של נתבע מס' 4 מתפקידו במועצה וקובעים כי על האחרונה לפרסם מכרז חדש לאיוש התפקיד אותו הוא מילא.

המערער הפנה, בהקשר זה, למטרה שעמדה לנגד עיני שר הפנים, "לקבוע תנאים, כללים ואמות מידה אחידים לכל המדינה, לגבי רשימת הזכאים, תנאי הזכאות ושיעורי ההנחה המרביים שיבטיחו שויון של אמות מידה בין תושבי הרשויות". אם תיתקבל גישתו של בית המשפט המחוזי, כך נטען על-ידי המערער, תפגע המגמה ליצור אחידות בקרב כלל הרשויות המקומיות במדינה, בקביעת שעורי ההנחות בארנונה.

...

כאמור, בפני המשיבה עמדה האפשרות לאמץ את טבלת ההנחות הקיימת, או את זו העתידית, מבלי לעשות שינויים בקריטריונים המופיעים בטבלה עצמה, ובחירתה לאמץ את טבלת ההנחות הקיימת נעשתה, כאמור, כדין, ולפיכך דין הערעור להידחות.

משהגעתי למסקנה, כי יש לדחות את ערעורו של המערער, מתייתר הצורך לדון בטענות הצדדים באשר להתאמתה של התביעה להתברר על דרך של תובענה ייצוגית.

סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את ערעורו של המערער.

" (ההדגשות שלי – ע.ו.) בחודש דצמבר 2015 ניתן אישור חריג להטלת ארנונה כנדרש בסעיף 9(ב)(2) לחוק ההסדרים, אשר נחתם על ידי שר הפנים ושר האוצר ואשר הפנה גם להוראות תקנה 10(א) לתקנות ההסדרים בעיניין ארנונה כללית, וגם לצוו המסים של עריית חיפה, כפי שהיתקבל בהחלטת הערייה מ30.6.15 וזו לשון האישור: "1. לאשר שינוי סיווג/ תת סיווג / הוספת סיווג/ העלאה חריגה בארנונה בשיעור של 100% לכל הנכסים המתוארים בצו המיסים כסוג נכס "מבנה מגורים שאינו בשימוש" בנוסח כדלקמן: "מבנה מגורים שאינו בשימוש כהגדרתו בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) התשס"ז – 2007. תוקפו של האישור עד ליום 31.12.16 ...". בתקנות ההסדרים – הוראת שעה, נקבע כי בתקופת תוקפן של תקנות אלה (המדובר בתקנות מ- 2014 שתוקפן עד 31.12.16) תחול ההגדרה של "מבנה מגורים שאינו בשימוש" כדלקמן: "מבנה מגורים שלא התגורר בו איש דרך קבע בתשעה מבין שנים עשר החודשים שקדמו ל- 1 בדצמבר שלפני שנת הכספים שבעדה מוטלת הארנונה...; תשעת החודשים האמורים ייספרו בין ברציפות ובין במצטבר" המדובר בהגדרה שהוספה להגדרות בתקנה 1 לתקנות ההסדרים – ארנונה, לאחר הגדרת "מבנה מגורים". עוד הוסף בתקנות ההסדרים – הוראת שעה, סעיף 13א לתקנות ההסדרים – ארנונה, הקובע כדלקמן: "ניתן אישור שרים כאמור בתקנה 10(א)(4), תהיה וועדת ההנחות, כמשמעותה בתקנה 6 לתקנות הסדרים במשק המדינה [הנחה מארנונה] התשנ"ג - 1993, מוסמכת לאשר, לבקשת מחזיק במבנה מגורים, תקופות אשר לא יבואו במניין תשעת החודשים כאמור בהגדרה 'מבנה מגורים שאינו בשימוש', בהתאם לכללים שתיקבע המועצה, ובילבד שמבנה המגורים אינו בשימוש בשל נסיבות שאינן בשליטת המחזיק". הוראות הדין המאפשרות חיוב בכפל ארנונה פורטו לעיל והן מהוות נקודת המוצא בעניינינו, מבלי לידון בשאלת הראציונאל לחיוב בכפל ארנונה, ומבלי להתייחס למהות החיוב בארנונה שמטרתו לספק לתושבי הרשות המקומית סל של שירותים אותם הרשות מחוייבת לספק על פי דין, ולכך שאין כל קשר בין היותה של דירה/נכס ריק לבין צורך מוגבר של הרשות לספק השירותים בגינם מחוייב הנכס בארנונה.

...

מעיון בפרוטוקול וועדת הערר, עולה כי למערער ניתנה הזדמנות להעלות טענותיו וניהול ההליך לפני וועדת הערר נעשה באופן ראוי והמערער לא הצביע על ראיה או נתון עובדתי כלשהו שאותו ביקש להציג לוועדת הערר כאינדיקציה לכך שכן התגוררו בנכס במהלך שנים עשר החודשים שקדמו ל- 1.12.15, ולא נתנו לו להמציא נתון זה. לאור כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

המערער ישלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ₪.

הנני מורה למזכירות בית המשפט להעביר את סכום שכר הטרחה הנ"ל שנפסק למשיב, מתוך כספי הפיקדון שהפקיד המערער, ויתרת הפקדון תוחזר על ידי מזכירות בית המשפט למערער.

תקנות הנחה מארנונה, קובעות כי על הרשויות המקומיות בעוטף עזה לתת הנחה בארנונה לתושביהם, מבלי שתהיה כל חובה לתת מענק בתמורה למתן הנחות לתושבים.

...

יצוין כי לא הוגשה כל בקשה בעניין זה, ובסופו של דבר הוגשה הודעת התובע כי הוא משאיר את הנושאים שהועלו בהודעתו להכרעת בית המשפט.

מקובלת עלי בהקשר זה טענת הנתבעת כי אי פניה במועד, בשנת התקציב הרלבנטית, פוגעת בוודאות התקציבית של הנתבעת.

סוף דבר נוכח האמור, אני דוחה את התביעה.

החוק בגופו מיפרט הטבות שתינתנה לערי פיתוח במיגוון תחומי חיים ועל-פי אמות-מידה שנקבעו בו, ובהם מענקים לרשויות מקומיות (סעיף 5); הנחות בארנונה לתושבים (סעיף 6); עדיפות לתוכניות של השקעות (סעיף 7); הטבות במיסוי (סעיף 8); מענקים והטבות בדיור (סעיפים 9 ו-10); מענקים למשפחות עולים (סעיף 12); הטבות בחינוך בגני ילדים, במעונות יום, בבתי ספר יסודיים ועל-יסודיים, בחינוך גבוה, בחינוך טכנולוגי ובחינוך בלתי פורמאלי (סעיפים 13 עד 18), ועוד.

...

גם מטעם זה אפוא סבורים אנו כי בהחליטה החלטה שהחליטה חרגה הממשלה מסמכותה השיורית.

הממשלה לא הותרה, על-פי סידרי המימשל בישראל וכנדרש מעקרון שלטון החוק, לקבוע מדיניות הטבות כה רחבת-היקף ועמקות כזו שקבעה, והמסקנה המתבקשת מאליה היא שהממשלה פעלה בהיעדר סמכות.

כמותם סבור אני כי נפל פגם כפול בהחלטת הממשלה שעניינה קביעת אזורי עדיפות לאומית בתחום החינוך.