הנאשם התעלף במהלך התאונה ולא זוכר מה התרחש באותה עת

באותה עת נהגה הנאשמת ברכב פרטי מידגם פולקסוואגן פאסט (להלן: "הרכב") בדרך בית לחם בכיוון נסיעת המתלונן.

משמעות התעלפות זו היא כי למצער עברו מספר שניות מהתאונה עד שהיא התעשתה.

ב"כ המאשימה הצביעה על כך שאין מחלוקת כי הנאשמת חלפה בצומת בסמוך לשעה בה ארעה התאונה, רכבה צולם בצומת כשהוא עוצר, הנאשמת הודתה כי עצרה בצומת, ובעיקר – חלקים מהרכב נימצאו בצומת על ידי המתלונן לאחר התאונה והמתלונן העיד כי שמע קולות שבר בזמן היתרחשות התאונה וכתוצאה ממנה.

כך גם העובדה שהמתלונן שלדבריו רצה שימוצה הדין עם מי שפגע בו וברח לא מסר למישטרה על שיחתו עם הנאשמת בה לטענתו היא הודתה בתאונה, העובדה כי לא זכר לומר באיזה מחיר מכר את הקטנוע נוכח פגיעתו בתאונה, ותשובתו לשאלת ב"כ הנאשם כי אינו זוכר אם התייעץ עם עורך דין בטרם ניגש למסור הודעה על התאונה במישטרה (ורק לאחר מכן השיב כי אינו זוכר שהלך להתייעץ עם עורך דין), מעצימות גם הן את הספק במהימנות גירסתו.

...

תחילה יש לבחון כל ראייה נסיבתית בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב שני, נבחנת מסכת הראיות כולה לצורך הקביעה האם היא מערבת, לכאורה, את הנאשם בבצוע העבירה, כאשר הסקת המסקנה המפלילה היא תולדה של הערכה מושכלת של הראיות, בהתבסס על ניסיון החיים ועל השכל הישר.

נוכח הקשיים הרבים בגרסותיהם של המתלוננים, אני סבור כי לא זו בלבד שאין בכל ראיה וראיה מהראיות הנסיבתיות כדי להביא להרשעת הנאשמת, אלא שגם בחינת צירופן של מכלול הראיות הנסיבתיות, אינה מציבה פסיפס ראייתי שיש בו כדי להפליל את הנאשמת.

אכן, העובדה כי נמצאו שברים של הרכב במקום התאונה יש בהם כדי להתיישב עם המסקנה כי מדובר בשברים שנגרמו כתוצאה מפגיעת הרכב בקטנוע, ואולם לא ניתן לשלול גם אפשרות אחרת, וכאמור, בשלב השלישי של בחינת הראיות הנסיבתיות יש לבחון קיומו של הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגד הנאשם.

לדברי העד, אם הנאשם היה מציין בפניו כי התעלף או כי סבל מסינקופה, דבר זה היה נרשם יל ידו בתעודה הרפואית והייתה מתבצעת בדיקת המשך ע"י רופא פנימאי, מה שלא קרה במקרה זה, ובתעודה אף צוין כי הנאשם לא זוכר שאיבד את ההכרה.

בחוות דעתו קבע המומחה כי למרות שהנאשם לא סבל מבעיה נוירולוגית כלשהיא לפני התאונה, לא מארוע מוחי ולא לזיה מוחית אחרת וכן לא נמצא אצל הנאשם כל גורם סיכון מסוג של מחלת או בעיית לב, מסקנתו הסופית היא שהתאונה ארעה בעקבות אבדן הכרה קצר ופתאומי שהופיע בעת הנסיעה.

במילים אחרות – בעיניי הנאשם מדובר ב"טענת הזהב" שעשויה לחלצו מאחריות לתאונה ותוצאותיה המרות וברור האנטרס להעלאת טענה זו. לפיכך, יש לבחון שאלת הוכחתה ונסיבות "בואה לאויר העולם". מכאן ואילך יש לבחון תגובותיו והתנהגותו של הנאשם בעת התאונה ולאחריה ולהשוות גירסתו כפי שנמסרה למומחה מטעמו למול גירסתו של הנאשם בחקירה המשטרתית למול העדויות והראיות החיצוניות: בהודעתו הראשונה במישטרה מיום 31.1.18 מסר הנאשם: "אני לא זוכר מה קרה בתאונה. אחרי התאונה ירדתי מהאוטו, היו שמה אני ראיתי אנשים והתקשרתי לבן שלי שיבוא למקום התאונה. (שורות 5-6)...

...

כל חוות הדעת שלי לא משנה מה אני כותב, בסופה אני קובע כי זה מה שהשופטים אוהבים לשמוע, קביעה ולא השערות הערכות וכדומה.

הריני קובעת כי חוות דעתו הייתה ממוקדת מטרה כלומר – ממוקדת בהבאת ביהמ"ש למסקנה כי הנאשם סבל מסינקופה – אולם הדרך למסקנה זו שגתה בהתעלמות ממכלול הנתונים בתיק החקירה.

משהודה הנאשם כי סטה מנתיב נסיעתו לנתיב נסיעת המנוח ופגע ברכבו של המנוח ובכך התרשל בנהיגתו וגרם לתאונה ולתוצאותיה, הריני קובעת כי שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ומרשיעה אותו בהתאם באמור כתב האישום.

עוד נדחו טענות הנאשם לפיהן התעלף או חווה ארוע לבבי כל שהוא שמנע ממנו לתפקד, התרשלותו של הנאשם הייתה זו שהובילה לסטייתו ימינה ולהתרחשות התאונה.

עוד טען כי לפי הכרעת הדין לא ניתן לקבוע שהרשלנות של הנאשם חרגה באופן קצוני מנורמת ההיתנהגות המצופה מנהג, ולכן לא ראוי לגזור עליו עונש ברף העליון של מיתחם הענישה, וזאת במיוחד עת הנאשם לא זוכר את שארע בעת התאונה ולא יכול לספק בעצמו את ההסבר לסטיית הרכב.

...

בהתחשב בערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בהם, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירות ובהתחשב בעונש המזערי הקבוע בחוק, אני קובע כי העונש ההולם במקרה זה הוא מאסר במתחם שבין 6 חודשי מאסר בפועל שיכול ויבוצעו בעבודת שירות לבין 24 חודשי מאסר בפועל ובנוסף אני קובע כי יש לפסול מלנהוג במתחם שנע בין 6 ל-16 שנות פסילה.

בנסיבות אלו, לרבות באשר למצבו הבריאותי של הנאשם, כמפורט במסמכים הרפואיים ובתסקיר שירות המבחן, אני סבור כי יש לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהטיל על הנאשם ענישה ברף הנמוך של המתחם שתבוצע בעבודות שירות, תוך שילוב של העמדת הנאשם במבחן מצד אחד והרחקתו מנהיגה לתקופה ארוכה מצד שני.

סיכום לאור האמור לעיל ובהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: · 6 חודשי מאסר בפועל בהם ישא הנאשם בדרך של עבודות שירות.

באותה עת מאיר גולדין ז"ל (להלן: המנוח) נהג ברכבו בנתיב הנגדי, כשלצידו יושב בנו לירן.

צוין כי המבקש הודה באמור בכתב האישום בכל הנוגע לאופן היתרחשות התאונה ותוצאותיה, אולם טען כי התאונה התרחשה בשל אובדן שליטה רגעי כתוצאה מאיבוד הכרה בעת התאונה.

מומחה ההגנה ציין כי מדובר בארוע הסינקופה הראשון שארע למבקש בחייו, שהופיע באופן מפתיע ועם סיכוי היתרחשות אפסי, וכי לא היה בעברו של המבקש כל גורם סיכון שהיה יכול לנבא היתרחשות מסוג זה. בית המשפט קבע שמדובר בתופעה "אשר לא היו לה כל סימנים מקדימים, ואף לא השאירה כל סימן על התרחשותה" וכי "אף לאחר התרחשותה, לכאורה, לא נימצאו סיבה או גורם אורגאני-פיסיולוגי לאובדן ההכרה של הנאשם". על-כן, סבר כי "המדובר בטענה, שבהיעדר כל ממצא אין אפשרות להוכחתה, ואף קשה לשלול קיומם [כך במקור, י' א']". ביחס למומחה עצמו, נקבע כי "מכלול כישוריו הופעל באופן מגמתי תוך היתעלמות ממכלול נסיבות רלוואנטיות וחסר היה מידה של אובייקטיביות הדרושה מכל מומחה", משכך, ולאחר שפורטו מכלול הקשיים בעדותו, נקבע כי אין לאמץ את מסקנתו.

ראשית, איני סבור כי גרסת המבקש בעיניין אובדן ההכרה היא גרסה "סותרת", שכן אמירותיו המוקדמות כי אינו זוכר או יודע מה היתרחש בתאונה – אף שאינם זהים לטענה כי איבד הכרה או התעלף – אינם בבחינת "סתירה" של ממש.

...

בהתייחס לחוות הדעת, אני סבור כי בדין קבע בית המשפט כי לא ניתן לקבל את מסקנתו להתרחשות אבדן ההכרה, בעיקר מהטעם שלמעשה מומחה ההגנה בעצמו הודה כי הסיכוי להתרחשות תופעה זו אפסי, וכן מאחר שלא היו ממצאים פוזיטיביים לקביעה כזו.

עם זאת, מקובלת עליו קביעת בית המשפט המחוזי כי "גם אם היה עקבי בטענה זו מתחילת החקירה, הרי שגרסתו לא עמדה כלל לבחינה בביהמ"ש ולא ניתן היה לבחון את מהימנותה". שנית, דומה כי היה מקום לנקוט משנה זהירות בקביעה כי התנהלות המבקש לאחר התאונה – "מיהר לצאת מרכבו, התהלך ודיבר עם הסובבים ואף ביצע מספר שיחות טלפון" – מעוררת חשד ל"בניית גרסה" מצד המבקש (עמוד 87 לפרוטוקול).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בשלב ראשון אתייחס לעדויות לצורך הכרעה בשתי שאלות: האם הנאשם פגע במנוח במהלך נסיעתו לאחור? האם אורות רברס, זמזם רברס ומצלמת רברס עבדו בזמן הנסיעה לאחור? המסגרת העובדתית ראיות התביעה העד איליה יוסף שלג העד, כבן 15 באותה עת, נכח בזירת התאונה בזמן אמת העד סיפר כי היה עם חבר בצומת מירון סמוך "לחומוס אליהו" לכיוון המפרץ של האוטובוס.

עוד מסר העד כי המנוח השמיע קולות והתעלף בעודו אוחז בו ובתוך שניות הגיעו מד"א וקבעו את מותו.

העד נחקר בחקירה נגדית, חזר על דבריו אך הדגיש כי הגם שהנאשם היה המום, הוא תיקשר, הבין וסיפר מה שקרה.

בחקירתו השנייה, ת/26, לשאלות חוזרות מחקירתו הראשונה, הוא הפנה לתשובותיו שם. כשנשאל על אודות זמזם הרברס, אישר כי ניתן לשמוע את הזמזם מתוך האוטובוס ומחוצה לו. כשנשאל אם שמע את הזמזם בזמן התאונה מסר כי אינו זוכר אם היתייחס אליו.

במקרה דנן התאונה ארעה כאשר המנוח נעמד במפרץ התחנה, מקום מיועד לכלי רכב והולכי רגל שכן המפרץ מיועד להעלאת והורדת נוסעים כך שהנאשם היה אמור לצפות להמצאותו של הולך רגל במפרץ זאת ובמיוחד שבתחנה זו עולים יותר נוסעים (בהתאם לדברי העד ג'ורג' ג'ובראן).

...

אין בידי לקבל טענה זו לנוכח מצבור הראיות עליהם עמדתי לעיל.

כדי שלא להותיר ספק מכיוון הרשעה על סמך ראיות נסיבתיות, כבר נקבע כי : "כוחן של ראיות נסיבתיות אינו נופל ממשקלן של ראיות ישירות, ואלו כאלו עשויות לבסס כדבעי הרשעה בפלילים. אלא שלהבדיל מראיות רגילות, כוחן של הראיות הנסיבתיות בא להן לא רק על ידי מבחן 'איכותי' בו השופט בודק את הראיה לגופה אלא גם לאור כמותן, צירופן זו לזו ובחינתן כמקשה אחת... הסקת מסקנות על יסודה של מערכת ראיות נסיבתיות מושתתת על ההגיון הבריא, נסיון החיים והשכל הישר..." (ע"פ 2132/04, 2404/04 קייס נ' מדינת ישראל (2007)).בע"פ 4354/08 מדינת ישראל נ' יעקב רבינוביץ נקבע כי: "... רק אם מגיע בית המשפט למסקנה חד משמעית, כי התרחיש המרשיע הוא התרחיש היחיד המתיישב עם חומר הראיות הנסיבתי, פתוחה הדרך להרשעה" במקרה שלפניי, הוכח מעבר לכל ספק סביר כי האוטובוס נסע לאחור, ללא מכוון וללא מצלמת רברס, הגם שהנסיעה היתה מתוך תחנה המיועדת לנוסעים.

העדויות, הממצאים על גבי האוטובוס והממצאים על גבי גופת המנוח, מבססים באופן מלא ושלם את אשמתו של הנאשם ומשכך אני מרשיעה אותו בעבירה המיוחסת לו. לאור כל האמור, החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.