המשמעות הראייתית של שקרים של נאשמים

עם זאת, יש לנקוט משנה זהירות קודם שמייחסים משמעות ראייתית לשקרים של נאשם.

...

עוד נקבע בפסיקה כי אף אם הנאשם אינו מספק הסבר המקים ספק סביר בדבר אשמתו, על בית המשפט לבחון, ביוזמתו, סבירותה של אפשרות אחרת אשר עולה ממכלול הראיות ותומכת בחפותו של הנאשם, גם אם היא אינה מתיישבת עם קו ההגנה שננקט על ידיו [ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 228 (2002); ע"פ 2661/13 יחייב נ' מדינת ישראל, בפסקה 39 לפסק-דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן (18.02.2014); ע"פ 5706/11 רון נ' מדינת ישראל, בפסקה 121 לפסק-דינו של כב' השופט א' שהם (11.12.2014); עניין ג'בארין, בפסקה 52 לפסק-דינו של כב' השופט א' שהם; ע"פ 4506/15 בר נ' מדינת ישראל, בפסקה 60 לפסק-דינו של כב' השופט נ' סולברג בעניין האישום הרביעי (11.12.2016)].

אשר לראיות לכאורה, לצורך מעצר עד תום ההליכים, המתבססות על ראיות נסיבתיות – כפי שנקבע בפסיקה: הלכה פסוקה היא כי תשתית ראייתית לכאורית, אף שהיא מורכבת ממסכת של ראיות נסיבתיות, עשויה להוות תשתית מספקת לצורך מעצר עד תום ההליכים מקום שיש בה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו (ראו: בש"פ 5046/05 קאסם נ' מדינת ישראל, פסקה 10 להחלטה; בש"פ 1466/04 זדה נ' מדינת ישראל), ובלבד שהראיות לכאורה ככל שהן נסיבתיות תהיינה על פניהן בעלות עוצמה שיש בה להוביל למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכויי ההרשעה (ראו בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי) [בש"פ 1238/06 אזערי נ' מדינת ישראל (15.02.2006)].

סוף דבר: הערר נדחה, כפוף לכך שהעורר יהא רשאי להגיש לבית משפט קמא בקשה לעיון חוזר כמצוין לעיל.

על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בטרם ייחס משמעות ראייתית לשקרים של נאשם.

...

אולם מיד הסביר כי ניתן לראות בצילומים כי לאחר הדקירה הנאשם יוצא ובידו סכין, כאילו צפייה בתמונות היא זו אשר הובילה אותו למסקנה זו. בחנתי היטב הן את הצילומים המוצגים בדיסק ת/27א והן את אלה המתועדים בת/27ב ולא מצאתי תמונה בה נראה הנאשם אוחז בסכין.

אשר לבקשת המאשימה כי בית המשפט יעדיף את גרסאות איימן וג'לאל במשטרה, לא מצאתי להעתר לבקשה זו. ראשית משום שהודעות אלה לא הוגשו כראיה, ואין לו לבית המשפט אלא את מה שנאמר בפרוטוקול הדיון.

באירוע רב משתתפים של תגרה לה שותפים שני צדדים ורק צד אחד נחקר כחשוד, על אף שצפייה בדיסקים ת/27 מלמדת על תקיפות הדדיות, אני מקבלת את טענת ההגנה לאכיפה בררנית.

לאור המשקל הנמוך ביותר שניתן לעדות המתלונן לגבי המיוחס לנאשם 2 ומעורבותו בארוע, אני מוצא כי לא ניתן לבסס את הרשעתו על יסוד שקרים מצידו, אף מבלי לבחון האם אלה אכן מתקיימים במקרה זה: "בשקריו של המערער כמובן אין די. הם מערערים את אמינותו ומהימנות גירסתו, אך אינם מספיקים להוכחת אשמתו. ככל ששקריו של נאשם רבים יותר גובר משקלם הראייתי, אולם אין בשקרי נאשם כשלעצמם כדי לבסס את הרשעתו בפלילים והם מצטרפים לתשתית הראייתית הקיימת לחובתו... עוד ראוי להזכיר את מידת הזהירות שבה יש לנהוג בבחינת המשמעות הראייתית של שקריו של נאשם" (ע"פ 8030/21 מוחמד אבו זיינב נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (25.12.2022)).

...

לאור כל האמור לעיל, עתר להרשיע את הנאשמים במיוחס להם.

לפיכך, טענת ההגנה העצמית נדחית מבלי צורך לבחון את יסודות ההגנה ביחס לתרחיש שאפשרות קיומו נדחתה.

סוף דבר המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי המתלונן הותקף על ידי הנאשם 1 במספר מכות אגרוף בודדות בפניו.

לגבי הנאשם 2 - לא עלה בידי המאשימה להוכיח את המיוחס לו מעבר לספק סביר, ולפיכך אני מורה על זיכויו.

הפנינו להלכה לגבי שקרי נאשמים, אך עם זאת נדגיש כי הרשעת הנאשמים אינה עומדת רק על שקריהם הגם שהיו בוטים, ואפנה להלכה בדבר הזהירות המתחייבת מהתבססות על שקרי נאשמים כפי שההלכה סוכמה בעיניין אבו זיינב לעיל בפיסקה 28 - "בשקריו של המערער כמובן אין די. הם מערערים את אמינותו ומהימנות גירסתו, אך אינם מספיקים להוכחת אשמתו. ככל ששקריו של נאשם רבים יותר גובר משקלם הראייתי, אולם אין בשקרי נאשם כשלעצמם כדי לבסס את הרשעתו בפלילים והם מצטרפים לתשתית הראייתית הקיימת לחובתו (ע"פ 6972/09 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פסקה לט (27.2.2012)). עוד ראוי להזכיר את מידת הזהירות שבה יש לנהוג בבחינת המשמעות הראייתית של שקריו של נאשם. כפי שקבע הנשיא מ' שמגר:

...

משכך, חרף תשובת הנאשמים לכתב האישום שלכאורה מייתרת את ההתייחסות לראיות (שרובן ככולן בהקשר לחלק זה של כתב האישום הוגשו בהסכמה), אין מנוס אלא לצלול גם לאותן ראיות.

אלא שבצד האמור אני סבור כי בית המשפט נדרש לזהירות יתירה בבואו לזהות נאשמים לא רק מהטעם שהוזכר בפסיקה שלפיו קביעת בית המשפט איננה עומדת במבחן החקירה שכנגד (ע"פ 4204/07 סויסה נגד מדינת ישראל (23.10.08)), אלא גם בשל החשש שמא קיימת הטייה בלתי מודעת של בית המשפט לכיוון של זיהוי הנאשמים, בנסיבות בהן מונח מחד בפני בית המשפט סרטון הרצח, ומאידך בית המשפט אינו נדרש לבחור ולזהות מיהם הרוצחים בסרטון מתוך מספר "מועמדים" פוטנציאלים, אלא בפני בית המשפט עומדים "מועמדים" יחידים שהם הנאשמים, ובהתאם קיים בעיני חשש לשיוך טבעי של הנאשמים לזירת הרצח גם אם זיהויים אינו נקי מספקות.

יותר מכך, אני יכול לקבוע בזהירות המתבקשת כי מצאתי דמיון בין מבנה גופו של ראובן כפי שנראה בחקירתו לבין מבנה גופו של המורכב על הקטנוע, וכן מצאתי דמיון בין תנועותיו של עוז במהלך הקטטה עם יוסי בן גרטי בפתח המועדון בלילה שקדם לרצח לבין תנועות הדקירה של הדוקר החשוד כעוז במהלך סרטון הרצח, ואף אני סבור כי קביעות אלו בדבר העדר ראיה המנוגדת לאפשרות הזיהוי בצירוף הדימיון הקיים, אף שאין בהן כדי לבסס הרשעה יש בהן כדי להוות נדבך נוסף במסכת הראיות כנגד הנאשמים.

ש. מנדלבום, שופט סוף דבר, הוחלט פה אחד להרשיע את הנאשמים בעבירות הבאות: רצח בכוונה תחילה, לפי סעיפים 300(א)(2)+301 לחוק העונשין, בנוסחו טרם תיקון 137 לחוק העונשין; עבירות בנשק (החזקה, נשיאה והובלה), לפי סעיפים 144(א) רישא וסיפא+ 144(ב) רישא וסיפא + ס' 29 לחוק העונשין; ניסיון לרצח, לפי ס' 305(ב) + 29 לחוק העונשין.

יחד עם זאת, יש להזכיר כי חובת ההוכחה מוטלת על המאשימה ומשזו לא עמדה בחובה זו ולא הוכיחה מעבר לספק סביר את אשמתו של הנאשם, הרי שקיומם של שקרי הנאשם, גם אם נניח היו כאלה, עדיין אין בשקרים אלו כדי לבוא במקום חובת ההוכחה המוטלת על המאשימה – כך משלא הוכח – ה – " אין" - חובת ההוכחה – לא תנתן כל משמעות ראייתית ל – "יש", אם יש כאלה, קרי שקרי הנאשם – ראו בעיניין זה ע"פ 814/81 סלאמה רזק אלשבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (2) עמ' 826 - והפסיקה שהובאה שם וכן ע"פ 836/81 חיים לביא נ' מדינת ישארל, פ"ד לו (3) עמ' 692.

...

בת/6 עמ' 3 שורה 4 משיב החוקר לשאלת תאופיק איך המשטרה הגיעה למסקנה שהוא מעורב בעבירות הנחקרות: " ... אתה מואשם בירי, ופציעה". ואף העד תאופיק חש שהחוקר אינו מאמין לו ולכן בת/6ב עמ' 3 ש' 28, אמר תואפיק לחוקר: " אני אספר לך את האמת, אתה מבין, ואם אתה רוצה להאמין או לא, זה". תאופיק חש כי החוקר לא מאמין לו ועדיין חושד בו כמי שמעורב בביצוע העבירות.

לסיכום: נוכח היותו של העד חשוד ביצוע העבירה נשוא כתב האישום, הסתירות הרבות והמהותיות בגרסאותיו שמסר במשטרה, חוסר מהימנותו בבימ"ש, וכן נוכח החשש לקיומו של מניע להפללת הנאשם, מצאתי כי קיים ספק סביר, מהותי, עמוק וממשי בעניינו של הנאשם, זאת עקב חוסר מהימנותו של העד תאופיק שממילא עדותו הנה עדות יחידה של מי שהיה גם הוא, חשוד בפרשה דנן.

סוף דבר, אני מחליט לזכות את הנאשם מחמת הספק.