המרצת פתיחה: סירוב בנק לקבל העברה מחו"ל

ההליך בבית המשפט המחוזי ופסק הדין ביום 1.6.2015 הגישה החברה תביעה על דרך המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו.

במסגרת התובענה ביקשה החברה כי יינתן צו הצהרתי שלפיו היא מנהלת את החשבון כדין; ובהתאם, כי בית המשפט יורה לבנק להמשיך ולכבד את פעילותה בחשבון ללא הטלת מיגבלות כלשהן – לרבות המיגבלות שהוטלו על החשבון בתקופה שקדמה להגשת התובענה – ובכלל זה כי הבנק יאפשר ביצוע העברות בנקאיות לחו"ל וקבלת העברות בנקאיות מחו"ל לחשבון הבנק.

עוד מציין הבנק, כי כלל הבנקים בישראל דבקים במדיניות זהה בנוגע למסחר במטבעות וירטואליים, עובדה המצביעה אף היא על הסיכון הגבוה שכרוך בפעילות זו. בנוסף נטען כי בעת פתיחת החשבון הבנק לא היה מודע, וגם לא יכול היה להיות מודע, לכלל הסיכונים שכרוכים בעסקיה של החברה; וכי בכל מקרה מחויבותו לנטר ולפקח על חשבון בנק חלה בכל התקופה שבה החשבון פעיל.

חרף האמור, טענות החברה מיתמקדות בעיקרן בשאלה העקרונית שעניינה סבירות החלטת הבנק לסרב לאפשר פעולות מסחר במטבעות וירטואליים בחשבון בנק – סוגיה שטרם לובנה וממילא לא הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון (ראו והשוו: ע"א 3497/13 אימפריה יאסין להשקעות ומימון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 17 (19.6.2013) (להלן: פרשת אימפריה יאסין); בג"ץ 8886/15 רפובליקנים מחו"ל בישראל (ע"ר) נ' ממשלת ישראל, פסקה 59 (2.1.2018)).

...

הבנק מצידו טוען כי יש לדחות את הבקשה על הסף מחמת השיהוי שדבק בה. לשיטתו, העובדה שהחברה לא הגישה את הבקשה למתן סעד זמני עם מתן פסק הדין, ואף עדכנה כי היא הודיעה באופן רשמי ללקוחותיה לחדול מלהעביר כספים לחשבונה לטובת מסחר במטבעות וירטואליים – מלמדת על כך שהיא השלימה עם החלטת הבנק וכי בכל מקרה אין ממש בטענותיה שאי מתן הסעד הזמני יסב לה פגיעה אנושה והרסנית.

דיון והכרעה לאחר בחינת הבקשה והתגובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על קבלת הבקשה, כך שהצו הארעי יוותר על כנו ויהא לצו זמני, עד להכרעה בערעור – וזאת בכפוף להפקדת ערבות בנקאית, כפי שיפורט בהמשך.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת וניתן צו זמני האוסר על הבנק להפסיק באופן גורף את פעילות החברה בחשבון שקשורה במסחר בביטקוין.

משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות, הגישה המבקשת ביום 12.2.2017 את המרצת הפתיחה דנן, במסגרתה עותרת היא לקבלת הסעדים הבאים: להורות כי על המשיב לאפשר לה לקבל לחשבונה את ההעברה הבנקאית מהלקוח.

המשיב לא עשה כן. אשר לטענה כי המבקשת מסרבת לעבור לסניף המיתמחה בנותני שירותי מטבע, טענה המבקשת, כי אף טענה זו נדונה במסגרת המרצת הפתיחה וכי היא מוכנה להעביר את חשבונה לסניף המיתמחה בנותני שירותי מטבע, אלא שהמשיב הוא שלא מאפשר את העברת החשבון לסניף האמור, ומתנה את ההעברה בחתימת המבקשת על מיסמך ההגבלות.

לשיטתו, ביום 16.3.2015 הוציא בנק ישראל הנחיות לתאגידים הבנקאיים, שלפיהן על כל תאגיד לגבש את דרכי פעולתו הנוגעות לסיכונים חוצי גבולות ופעולות מול בנקים מחו"ל. סעיף 10 להנחיה זו קובע כי סרוב להעניק שירותים בנקאיים ייחשב כסירוב סביר במקרה של "פתיחת חשבון ללקוח שאינו משתף פעולה עם תאגיד בנקאי באופן הנידרש ליישום מדיניותו של התאגיד ונהליו לעניין cross border" וכן במקרה של "המשך מתן שירותים בנקאיים בחשבון הקיים לרבות משיכת כספים בחשבון... באופן אשר חושף את התאגיד הבנקאי לסיכון שיחשב כמשתף פעולה עם הלקוח". המשיב טוען, כי פעל בהתאם להוראות בנק ישראל והוציא מיסמכי מדיניות, הוראות פנימיות ונהלים התואמים את הפעולות הנדרשות בסיכונים חוצי גבולות.

...

בנוסף, מקובלת עלי טענת המשיבה, שלפיה מקורות המימון שלה לא עמדו בבסיס ההחלטה לסגור את חשבונה, ועל כן אינם טעוני הכרעה במסגרת התובענות דנן, וכן כי סוגיית רכישת המחאות מעותדות ורכישת המחאות זכות לא רלוונטית לתובענות כלל.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הרי שהדיון בהמרצת הפתיחה מתייתר.

אשר לתביעה האזרחית שהגישה המבקשת, כמפורט לעיל, אין מקום ליתן צו מניעה קבוע, אלא מסקנתי היא כי במועד בו החליט על סגירת חשבונה של המבקשת לא היה למשיב יסוד סביר להניח כי היא מבצעת בחשבונה פעולה הקשורה להלבנת הון, ואף לא הייתה לו סיבה מוצדקת אחרת להורות על סגירת החשבון.

בסביבות חודש מרץ 2012 לערך, פרץ בין הצדדים סיכסוך אשר הוביל לפתיחת הליכים משפטיים הדדיים בין הצדדים – המרצת פתיחה שהוגשה על-ידי יורי, בה נטען לקיומה של עילת קפוח לפי סעיף 191(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999; תביעה כספית שהוגשה על-ידי דוד נגד יורי במסגרתה הועלו טענות שונות ביחס להתנהלותו של יורי בחברה; ותביעה שכנגד שהוגשה על-ידי יורי נגד דוד.

מתגובתו של דוד למכתב זה ומתכתובות נוספות בין הצדדים התברר לו כי דוד "מסרב לעמוד אחר הוראות פסק הדין, תוך שבין היתר, עושה דין לעצמו ועורך 'קזוזם' כאלו ואחרים, והכל בנגוד להוראות פסק הדין" (סעיף 4 לבקשה).

זאת, לטענת בא-כוחו של המבקש, היות ויורי שהה בחו"ל באותה עת. יחד עם זאת, לא מצאתי כי המדובר בפגם היורד לשורש הבקשה ומצדיק סילוקה על הסף שכן, דוד אינו חולק על העובדות הנטענות בבקשה אלא אך מחזק את הנטען בתגובתו.

משכך, בקשתו של יורי היא הבקשה היחידה העומדת לדיון במסגרת החלטה זו. מכל האמור עולה כי המחלוקת בין הצדדים היא למעשה בשלוש שאלות - האחת, האם דוד גילה את כל המסמכים והפרטים שנדרשו ממנו למסור ליורי על פי פסד הדין; השנייה, האם רשאי דוד לקזז מהסכום אותו קיבל מלקוחות החברה ואשר אותו נקבע בפסק הדין כי עליו להשיב לחברה, את ההוצאות בהן נשא בגין העבודה שעשה עבור אותם לקוחות; השלישית, האם דוד רשאי להתנות את העברת כספי השכר בקבלת גישה לחשבון הבנק או בכל תנאי אחר.

...

אולם, בסופו של דבר, בתום דיון שהתקיים בפניי ביום 15.11.2016, הודיע בא-כוחו של דוד כי בהתאם להצעת בית המשפט הוא משהה את הדיון בבקשת הביזיון אשר הוגשה מטעמו של דוד.

משכך, אני מורה לדוד לפעול לקיום הוראות פסק הדין בהתאם לאמור לעיל, תוך 14 ימים מהיום, כאשר בגין כל יום נוסף בו יפר דוד את פסק הדין, יוטל עליו קנס בסך של 500 ₪ אשר ישולם לקופת החברה.

עד לשנת 1993 היו ארבעת האחים בעלי המניות והדירקטורים היחידים בחברה, אך בעקבות המרצת פתיחה שהגיש מר טיזאבי בשנת 1992 נגד, בין היתר, האחים והחברה, ושהתקבלה ביום 17.2.93 (ה"פ 944/92), מחזיק מר טיזאבי יחד עם אחיו קיומרס ב-30% ממניות החברה, ושלושת האחים (ה"ה אירג', נורמן ורוהי) ב-70% ממניותיה.

הוא סתר את עצמו בעדותו כשטען תחילה (בעמ' 327) שהוא ומר איזדי והבן שלו וד"ר קרמנשהצ'י ומר אירג' הלכו יחד למר טיזאבי להפגש באולם, ואילו בהמשך עדותו טען (בסוף עמ' 327) שמר אירג' לא היה בפגישה, אלא היה בחו"ל. כמו כן, מר אשורי סתר את גרסת תצהיר מר איזדי, כשטען (בעמ' 327) שד"ר קרמנשהצ'י ומר אירג' סיכמו עם מר איזדי את מחיר השכירות, בנגוד לתצהיר מר איזדי בו צוין כי את המשא ומתן ניהל עבור מר איזדי, המתווך פרדי יעקובי, וזאת מול נורמן ואירג' ולא מול ד"ר קרמנשהצ'י (פיסקה 2 לתצהיר מר איזדי).

בנוסף, עו"ד ורטהיים העיד שבמהלך תקופת העיכוב הושג הסכם הפשרה הראשון (משנת 1998), שהחברה סירבה לחתום עליו (עמ' 55, ש.1), וכן ציין כי הבנק קיבל בין השנים 2000-1998 ממר טיזאבי כספים בסך כולל של 994,000 ₪ (עמ' 54, ש. 9-8), ולפיכך לא מדובר בעיכוב סרק מצד הבנק, אלא בהתקדמות ממשית למימוש החוב.

לפיכך, גם אם לא נקבל את גרסת מר טיזאבי והבנק בנוגע לתשלום סכום הפשרה השני, הרי שניתן לקבל את התביעה במלואה, על סמך הוכחת תשלום הסכומים שהועברו על ידי מר טיזאבי לפני הסכם הפשרה השני.

...

התוצאה לאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: תביעת מר טיזאבי נגד החברה בת"א 47021-12-12 מתקבלת במלואה, דהיינו על החברה לשלם למר טיזאבי סך של 6 מיליון ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ביום 24.12.12, ועד למועד התשלום בפועל.

תביעת מר טיזאבי נגד האחים בת"א 47021-12-12 – נדחית.

תביעת החברה נגד מר טיזאבי בת"א 21106-04-14 – נדחית.

בפניי המרצת פתיחה שעניינה סרובו של המשיב לקבל העברה בסך של 3,000,000 דולר ארה"ב מחשבון בחו"ל לחשבונו של המבקש בישראל.

עוד מוזכר בסעיף 48 לסיכומי המבקש כי הוא "דאג להמציא לידי הבנק את כל המסמכים והאסמכתאות שיש בהן כדי להעיד על היתנהלותו החוקית בעיניין הכספים האמורים". ברם, בדיון בעליון הודה המבקש כי עדיין לא עלה בידו להמציא את כלל המסמכים למשיב (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון בעליון), כך שודאי שלא ניתן לומר כי הוא המציא לידי המשיב את "כל המסמכים", וודאי שלא "בזמן אמת". המבקש גם נקלע לכדי סתירה בנוגע למהות העברת הכספים לחשבון השוויצרי – בעוד שבהמרצת הפתיחה טען כי העביר את הכספים משום שסבר כי הוא יזדקק לכספים בחו"ל, ורכישת המניות נעשתה רק בשביל לשמור על ערכם (סעיפים 5 ו-6 להמרצת הפתיחה), בסיכומיו הוא טען כי העביר את הכספים משום ש"היה מעוניין כי יישמר ערכם על ידי רכישת מניות, שרכישתן באמצעות הבנק בשוויץ הנה זולה משמעותית מהעלויות לכך בבנק המשיב" (סעיף 18 לסיכומי המבקש).

...

בענייננו אני סבורה כי, מחד גיסא, הונפו "דגלים אדומים", באופן שהמשיב הרים את הנטל הרובץ עליו, ומאידך גיסא, המבקש לא הוכיח כי מדובר בהעברה לגיטימית.

אומנם, לאחר מכן נמכרו מניות של אותן החברות שמניותיהן נרכשו, אולם לא ניתן להגיע למסקנה כי דווקא המניות שנמכרו, הן אותן המניות שנרכשו.

סיכומם של דברים, המרצת הפתיחה נדחית.