המרצת פתיחה לסעד הצהרתי על בעלות בדירה

המבקשים הגישו בקשה בדרך של המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי על פיו המבקשים הנם בעלים של דירות בבניין שפרטיו מפורטים בבקשה ואשר הזכויות בו רשומות על שם המשיבה 1(להלן: "החברה")ולמחיקת שמה של החברה מנסח הרישום.

...

דיון לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים, שוכנעתי כי דין בקשה זו להימחק ,כשבעתיד, אם ולאחר שהחברה תוחיה וזאת בהליך נפרד שיתקיים ,יוכלו המשיבים לשוב ולעתור לסעדים נשוא הבקשה דנן.

כך לדוגמא ראה ה"פ 52944-09-14 דריימן נ' מצות כהן הלפרין המצות האוחדות בע"מ, האסמכתאות והנימוקים שהובאו על ידי כב' השופט י' מרזל : "מסקנתי היא כי דין התובענה במתכונתה זו להימחק תוך שמירת זכותו של המבקש להגיש את ההליך כנדרש. טעם הדבר הוא בראש ובראשונה, עמדת רשם החברות שהוגשה בהליך זה. כעולה מעמדה זו, הכרח הוא לקיים הליך נפרד שבו תידון החייאת החברה ובמובחן מסעדים אחרים שהתבקשו. עמדה זו מעוגנת לכאורה לא רק בפסיקה שצורפה ובפסיקה רבה אחרת (והגם שהמבקש צירף פסיקה שבה עמדת רשם החברות הייתה לכאורה שונה), אלא גם בהגיונם של דברים. מעמדה של חברה מחוקה במונחי היותה אישיות משפטית הכשרה לזכויות ולחובות הוא לכל הפחות מעמד המוטל בספק (עיינו והשוו, רע"א 1120/06 לאואר נ' ע.מ.ש חברה לבנין ופיתוח בע"מ (בפירוק), בפסקה 7 (16.4.2007); ע"א 5658/06 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' אביזדה, בפסקה 9 (12.2.2008); ה"פ (מרכז) 55875-11-12 טללי שמחה בע"מ נ' רשם החברות, בסעיף 2(א) (30.4.2013); ת"א (ת"א) 37731-04-10 ברט נ' לשכת רישום מקרקעין (28.4.2010)). יש אפוא הכרח קודם לבירור הטענות ביחס להשלמת העסקה – בהחייאת החברה או לחלופין בשאלת מעמדה המשפטי. בנסיבות המקרה דנן, עיקר התובענה הנטען הוא כאמור באי השלמת העסקה מטעם בעלת הזכויות שהיא המשיבה 1, כשלעת הזו היא חברה מחוקה. משמע, שגם לפי עמדת המבקש ומכל מקום לפי הדין, יש קודם הכרח בהחייאת החברה ובדיון במעמדה ורק לאחר מכן יש מקום לסעדים המבוקשים. ולא ברור, גם מתגובת המבקש, כיצד ניתן ליתן את הסעד המבוקש מבלי החייאת החברה.... הצורך בהגשת הליך נפרד וקודם לעניין החייאת החברה נובע לא רק מנסיבות המקרה עצמן, אלא מעבר לכך, ובהתייחס לבקשת המבקש לפיה שני העניינים ידונו יחדיו, בשל הקושי בבירור משותף של סוגיית החייאת החברה יחד עם הסעדים האחרים שהתבקשו. מעיון בחומר שלפניי עולה שהרקע למחיקת החברה לא הובהר די צרכו. המבקש לא הבהיר מה היה טעם המחיקה מלכתחילה (למשל פירוק או מחיקה מינהלית) כאשר לדבר זה יכולה להיות השלכה משמעותית על המתכונת הדיונית המתאימה לבירור העניין (עיינו, יוסף כהן דיני חברות, 710-683 (1994); דוד בקר חיסול והחייאה של חברות, 272-269, 55-53 (1998)). המדובר גם בחברה שנמחקה לפני למעלה מעשרים שנה (וראו סעיף 369 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 והדבר חוזר לעילת המחיקה שלא פורטה); וכעולה לכאורה מנספח 2 שצורף להמרצת הפתיחה, קיימים לכאורה גם חובות אגרה שהם עניין שיכול להביא להתדיינות בפני עצמה בנדון, עניין שגם בו יש כדי הצדקה לדון בו בנפרד." (הדגשות שלי ר.א).

גם בה"פ (ת"א) 951-06-16 יוסף מולכו נ' משרד המשפטים/אגף רשם החברות הביע ביה"מ בסעיף 28 שם, דעה דומה: "למען הסר ספק, החלטתי זו נועדה לעניין החייאת החברה בלבד, ואין בה כדי לקבוע דבר לעניין הזכויות בנכס עצמו. ככל וינתן צו להחייאת החברה יוכלו המבקשים לעתור לסעדים הנוספים שנתבקשו בהמרצת הפתיחה דנן במסגרת הליך נפרד ( ר': ה"פ 52944-09-14 דריימן נ' מצות כהן הלפרין המצות האוחדות בע"מ)". וכן ראה ה"פ 5510-11-15 בעמ נ' משרד המשפטים/אגף רשם החברות, שות ואח'.

מהנימוקים המפורטים ומוסברים היטב לעיל בפסק דינו של כב' השופט מרזל ,הקושי בבירור משותף של סוגיית החייאת החברה יחד עם הסעדים האחרים שהתבקשו, הצורך בבירור הרקע למחיקת החברה, שאלות של חובות אגרה וכיוב',שוכנעתי כי אין מקום להתיר תיקון הבקשה לצורך דיון משותף בשני הליכים שראוי כי ידונו בנפרד ולפיכך, אני מורה על מחיקת המרצת הפתיחה ללא צו להוצאות.

במסגרת המרצת הפתיחה עתרו התובעים: להצהיר כי הנתבעים הפרו את ההסכם בהפרה יסודית שכן לא פעלו לתיקון צו הבית המשותף ורישום הזכויות בדירה על הצמדותיה על שם התובעים במועדים שנקבעו בהסכם המכר; לחייב את הנתבעים בצו לתקן את צו הבית המשותף ולרשום את זכויות הבעלות בדירה, על הצמדותיה, על שם התובעים, תוך זמן קצוב ולקבוע קנסות או דמי הפרה ככל שלא יעשו כן; להצהיר כי הנתבעים הפרו את ההסכם הפרה יסודית עת לא פעלו על פי סעיף 2.7 להסכם לעניין מחיקת עיקולים על המקרקעין.

לטענתם, על פי תקנה 253 לתקנות ניתן להגיש בדרך של המרצת פתיחה "תובענה לסעד הצהרתי גרידא" ואילו התובענה דנן, אינה לסעד הצהרתי גרידא אלא לצוי עשה, כעולה מסעיף ה2 למבוא להמרצת הפתיחה, ועל כן יש להורות על העברת התביעה לפסים רגילים.

באשר לטענה כי המדובר בתביעה לצוו עשה ולא רק תביעה לסעד אופראטיבי, אזי ובהתאם לפסיקה עת מוגשת תביעה לסעד הצהרתי על פי תקנה 253 לתקנות ניתן להגיש בנוסף תובענה לסעד אופראטיבי אם הוא מהוה חלק מההצהרה המבוקשת ופועל יוצא שלה (ע"א2106/91 ציון מזור נ' יפעת וחידי  פ"ד מז (5) 788 (1993)).

...

אוסיף לכל האמור לעיל, כי בהתאם לתקנה 258 לתקנות, בכל שלב של הדיון רשאי בית המשפט, אם הוא סבור כי התביעה אינה מתאימה להידון בהליך של המרצת פתיחה, להעביר את הדיון בתביעה לפסים רגילים.

על כן בקשת הנתבעים נדחית.

הנתבעים ישלמו הוצאות התובעים בסך של 7,500 ₪.

בקציר האומר יסופר, כי המבקש והמשיבים 1 ו- 2 הם בעלי דירות בבניין.

לימים רכש המבקש את היחידה מהמשיב 3 והגיש נגד המשיבים המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי, אשר יורה על ביטול הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין ביום 28.4.11.

...

יוצא אפוא, כי למבקש חיובים כלפי המשיב 1 מעבר להוצאות הקשורות בהליך דנן.

הבקשה הוגשה במסגרת תביעה בהמרצת פתיחה לסעד הצהרתי לפיו עומדת למבקש הזכות להתגורר ביחד עם המשיבה בדירת קומת הקרקע שבמקרקעין ולהצהרה שתיקבע אם למשיבה מעמד חוקי בישראל או אם איבדה את מעמדה כתושבת.

המבקש, שטען לרכישת הבעלות על הדירה מבעליה הרשומים, הגיש תביעת פינוי בת.א. 7202/00 כנגד אחד, יאסר א-ראזם, ובמסגרתה ניתן פסק דין בהעדר הגנה המורה על פינויו מן המקרקעין.

...

סעיף 14 לפסק הדין בערעור קבע במפורש כי התוצאה היא כי המשיבה 2 זכאית לכך שהמערער יפנה את הנס וניתן צו לביטול עיכוב ביצוע פסק הדין.

טענתו של המבקש כי יש לראות בעובדה שהוא בא בנעלי השאם מכוח ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין בערעור, ככזו שתאפשר לו להישאר במושכר ולהמנע מפינויו, נדחית על ידי.

לאור האמור, הבקשה לסעד זמני נדחית.

במסגרת ההליך במחוזי התבקש סעד הצהרתי, לפיו גג הבניין, שמשתרע על פני שטח של 385 מ"ר, הנו רכוש משותף, ולא שטח המוצמד לדירה המצויה על גג שהנו בבעלות מישפחת אהרונסון.

אין כל ממש בטענה לפיה התובעת הייתה צריכה להגיש המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי בדבר הבעלים על זכויות הבנייה בגג.

...

לאור האמור, דין הטענות – דחייה.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשאת בשכר הטרחה של התובעת, בהתאם להסכם שכר הטרחה, כפי שנחתם על ידי המנוחה, בסך של 137,732 ₪ (כולל מע"מ).

בהתחשב כי התובעת נאלצה להגיש תביעה על סכום גבוה יותר, מאחר ולא היה בידיה הסכם המכר, שנחתם בין הנתבעים לבר-עוז, נחה דעתי לפסוק לטובת התובעת הוצאות בסך של 16,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 28,000 ₪, בתוספת מע"מ. לאור התוצאה אלה הגעתי, בהתחשב בנימוקים שהובאו לעיל, לא ראיתי לנכון להפחית ולקזז סך של 50,000 ₪, בגין עוגמת נפש, שנטען על ידי הנתבעים, שנגרם למנוחה.