ההיתקשרות החוזית בין פז לממן החלה דרכה ביום 7.9.1976, אז נחתם בין פז לבין אליהו הסכם מסגרת שהסדיר התחייבויות שונות של הצדדים, בהן בין היתר: התחייבות של אליהו להחכרת מקרקעי התחנה בחכירת משנה לפז לאחר שיקבל מבעלי המקרקעין זכויות חכירה לדורות; התחייבות פז להקים תחנת דלק על מקרקעי התחנה; מינוי של אליהו לשמש כקמעונאי של פז ועוד (להלן: הסכם המסגרת).
ממן הגישו כתב תביעה שכנגד בו התבקש בית המשפט המחוזי להצהיר שתקופת חכירת המשנה של מקרקעי התחנה, הנתונה לפז, תסתיים ביום 1.11.2025 וכי זו עומדת על 49 שנים בלבד, ללא אופציה להארכתה (להלן: התביעה שכנגד).
פז מוסיפה וטוענת בהקשר זה, כי בית המשפט המחוזי שגה עת היתעלם, ולמצער לא נתן את המשקל הראוי, לעובדה שהסכם 2010 מפר ומבזה שורה של החלטות וצוים שפוטיים שניתנו ברבות השנים, ובעיקרם צו המניעה הקבוע שניתן בהמרצת הפתיחה.
כזכור, על יסוד המערכת ההסכמית האמורה, נעתר בית המשפט המחוזי בחיפה לבקשתה של פז בהמרצת הפתיחה, שבאה על רקע הסכם 2009 בין ממן וברעד, והורה על "מתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבים 1 ו-2 [ממן] או מי מטעמם לבצע כל פעולה הקשורה לתחנת התידלוק או למקרקעיה העומדת בנגוד להוראות מערכת ההסכמים, לרבות, למכור, להשכיר או להעביר לצד שלישי, בין במישרין ובין בעקיפין, ללא הסכמה מראש ובכתב של פז, כל חלק מתחנת התידלוק או ממקרקעיה [...]".
עיון בהסכם 2010 מעלה שורה של חיובים שממן נטלו על עצמם המלמדים על כינון שותפות של ממן עם ברעד העומדת, לכאורה, בסתירה להתחייבויות שנטלו ממן על עצמם במערכת ההסכמית עם פז. ראשית לכל, ההסכם נושא, כזכור, את הכותרת "הסכם שותפות". על פי האמור בהסכם "ברעד מתקשרת בזאת עם ממן בהסכם שותפות" (סעיף 2 להסכם ת/35), ולפיו תשקיע ברעד סך של 3.5 מיליון ₪ בתמורה ל"זכויות שותפות" ב-20% מכל "הכנסות הנכס", לאמור: "כל ההכנסות, תקבולים, דמי שכירות, טובות הנאה, פרמיות, ובכלל כל זכות אשר תגיע לממן והנובעת מן הנכס", וזאת "למשך כל שנות היותו של ממן ו/או יורשיו בעלי זכויות בנכס (שנת 2075)" או עד למכירת זכויות ממן בנכס, בהסכמת ברעד (סעיפים 2 ו-13 להסכם).
...
אכן, בסיכומים שהגיש אליהו במסגרת ההליך המאוחד, סויגו האמירות והטענות האמורות והוחלפו בגרסה אחרת, לפיה בסעיף 4(ח) להסכמי החכירה "נתנה עירית חיפה את הסכמתה כי ממן יחכיר את התחנה בחכירת משנה לפז (מתחת לזכות חכירת המשנה שלו) לתקופת החכירה הראשונית, כשלממן ניתנה אופצית חכירה ל-49 שנים נוספות, מבלי שאופציה דומה ניתנה לפז (ראו: נ/26 בסעיף 76 לנספח ב'), אולם אין בדברים אלה כדי לשנות מן האמירות הברורות שהועלו בכתבי טענותיו ובתצהירו של אליהו. משזו המסקנה שאליה הגעתי, ממילא מתייתר הצורך לדון בטענת פז לקיומה של 'הודאת בעל דין' או למעשה בית דין.
לסיכום פרק זה, אומד דעתם המשותף של הצדדים, כפי שהוא נלמד מלשון המערכת ההסכמית, הרקע לכריתתה כעולה מדו"ח ועדת צ'חנובר, והפרשנות שניתנה לה על-ידי אליהו, מובילים למסקנה שאליהו התחייב בהסכם המסגרת להעניק לפז חכירת משנה לתקופה מקבילה לתקופת החכירה שהוענקה לו, לאמור: תקופת חכירה ראשונית של 49 שנים, ועוד תקופת אופציה של 49 שנים נוספות.
מטעם זה, ועל מנת להבטיח את זכויותיה של פז, ניתן לפז ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר המסמיך את באי-כוחה של פז להחכיר את מקרקעי התחנה בחכירת משנה לפז "לתקופה בתנאים ובהוראות כפי שמיופי הכח או מיופה הכוח ימצאו לנכון".
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור באופן חלקי, באופן שערעורה של פז על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה שכנגד יתקבל, וייקבע כי לפז נתונה אופציה להארכת חכירת המשנה במקרקעי התחנה לתקופה של 49 שנים.
