המרצת פתיחה לביטול הליכי הוצאה לפועל ומתן הצהרה על זכויות בנכס

ביום 3.6.2010, פתחה המשיבה בהליך הוצאה לפועל נגד המנוח, לגביית הפיצויים שנפסקו לטובתה בתביעה הנגררת (להלן: הליך ההוצאה לפועל השני), וסמוך לאחר מכן, ביום 7.7.2010, נרשם עיקול על זכויות המנוח בנכס, לטובת המשיבה (להלן: צו העיקול).

ביום 20.5.2019 פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בהמרצת פתיחה, שפסק הדין שניתן בה הוא מושא ההליך דנן, ובה ביקשה להצהיר על בטלותו של הסכר המכר, בהיותו חוזה למראית-עין, כאמור בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

...

כל אלה מובילים למסקנה המתבקשת, כי הסכם המכר אינו אלא הסכם שנכרת למראית-עין.

נוכח כלל האמור, לא שוכנעתי כי יגרם ליצחקי נזק ממשי, שאינו בר-תיקון, אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

לפני תובענה שהוגשה על דרך המרצת פתיחה במסגרתה עתרו המבקשים להצהיר, כי הסכם ההלוואה שנחתם, מצד אחד, על ידם, על ידי בנם ועל ידי תאגיד בשליטתו, ומצד שני, על ידי המשיבה, בטל כלפיהם.

אחד מהם הוכתר בכותרת "נספח ט': כתב ויתור מלא ובלתי חוזר על זכויות מכח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר". נספח זה נחתם אף הוא ביום 1.7.2019, כאשר כל אחד מהמבקשים חתם על נספח נפרד שתוכנו זהה והנושא את פרטיו וחתימתו (להלן: "הנספח").

מעמד המבקשים כלווים – טענה המשיבה – הוסבר למבקשים מפורשות, כך שהיה ברור למבקשים כי לא רק הבן והחברה הם הלווים, אלא גם הם. לטענת המשיבה, שעה שהלווים לא מציגים כל חלופה לפרעון החוב, אין מנוס מנקיטת ההליכים שננקטו במסגרת תיק ההוצאה לפועל מימוש המישכון על נכס המקרקעין.

למשיבה, נטען, זכות מעין קניינית בנכס המקרקעין, ויש לאפשר לה את המשך גביית החוב במסגרת תיק ההוצאה לפועל.

אם כן, ככל שיוכח שלא גולו הפרטים וקיימת בשל האמור הטעה של הלווה, יכול הלווה להפעיל את זכות הביטול שבסעיף 15 לחוק החוזים: "סעיף 4 לחוק קובע לעניין זה כי סעד של ביטול יינתן בהתקיים תנאי עילת ההטעיה שבסעיף 15 לחוק החוזים..." [ע"א 8222/19 חנניה נ' קוואלטי קרדיט פאנד (7.12.2020) (להן "פרשת חנניה"), פסקה 19 לפסק הדין].

...

נוכח המפורט לעיל אני קובעת כי הופרה חובת הגילוי הקבועה בסעיף 3 לחוק אשראי הוגן- גם עותק חוזה ההלוואה על נספחיו לא נמסר למבקשים עובר לכריתתו וגם לא גולו כל הפרטים הנדרשים על פי סעיף קטן (ב) לסעיף 3.

בהתחשב במכלול הטעמים המפורטים לעיל, אני קובעת כי לא מתקיים יסוד ההטעיה הקבוע בסעיף 15 לחוק החוזים ומכאן שהמבקשים אינם זכאים לבטל את החוזה על יסוד הוראותיו.

סיכום דין התובענה להידחות.

לפניי המרצת פתיחה, במסגרתה עותרת המבקשת להצהיר כי אין תוקף לתניות הוויתור של המבקשת על זכויותיה עפ"י סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב – 1972 ועפ"י סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז – 1967, אשר קבועות בהסכם ההלוואה ובשטר המשכנתה.

המבקשת הגישה המרצת פתיחה זו ובקשה למתן צו מניעה זמני ו/או עיכוב הליכי הוצאה לפועל, ובהחלטה מיום 7.7.2014 הורה המותב הקודם שדן בתיק כי הבנק וכונס הנכסים יימנעו מהמשך הליכי מימוש המשכנתה עד למתן החלטה אחרת.

במסגרת תיקון 29 לחוק ההוצאה לפועל, תוקן הסעיף כך שבוטלה האפשרות שהייתה קבועה בסעיף 38(ג) לחוק להתנות באופן גורף על זכותו של החייב לדיור חלוף לפי הסעיף, ונקבע כי ניתן להתנות על הזכות לסידור חלוף באופן מידתי ובתנאים שנקבעו בסעיף, לפיהם שווי הסידור החלוף יהיה בסכום שמאפשר לחייב לשכור דירת מגורים באיזור מגוריו התואמת את צרכי החייב ובני משפחתו הגרים עימו למשך תקופה שלא תעלה על 18 חודשים (כאשר רשם ההוצאה לפועל רשאי להאריך תקופה זו בנסיבות מיוחדות).

...

הנה כי כן, ולסיכום האמור עד כה, ההלכה הפסוקה הבחינה הבחן היטב בין תחולת ההגנות הקבועות בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל ובסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, וקבעה, כי את האחרונה יש לפרש בצמצום, ואין מקום להחיל עליה את הדרישות הדווקניות שנקבעו בפסיקה לצורך ויתור על הגנת הדיור החלוף.

יתר על כן. לאחר שגייסי לא שילמו את חובם והמשיבים ביקשו לממש את הדירה, מספר פעמים, לבקשת המבקשת, נערכו הסדרים שונים בינה לבין המשיבים לצורך הסדרת החוב אשר בסופו של דבר לא צלחו.

לאור האמור, אני דוחה את טענות המבקשת כי יש להכפיף את זכותם של המשיבים למימוש המשכנתה לזכותה להישאר בדירה כדיירת מוגנת, שעה שיש ליתן תוקף מלא לוויתורה על זכות זו. סוף דבר, אני דוחה את התביעה וקובעת, כי כפוף לתשלום הסכום שנקבע כשווי הדיור החלוף, בהתאם להחלטת רשמת ההוצאה לפועל מיום 22.6.2014, יהיו המשיבים רשאים להמשיך בהליכי מימוש המשכנתה ולפנות את הדירה.

עניינו של פסק הדין שלפניי בתובענה, שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה, בה מבוקש להצהיר כי המשיב 1 שארלי בולוס (ולהלן: "המשיב" או "הבן") הנו בעלים של מחצית הזכויות במקרקעין הידועים כגוש 16525 חלקה 45 תת חלקה 35 בעיר נצרת (ולהלן: "הדירה").

משהוכח כי עסקת המתנה נערכה למראית עין בלבד, הרי שהיא בטלה (סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973), ולא ניתן להעביר על פיה זכות קניינית לאב (על בטלות עיסקאות למראית עין שנעשו במקרקעין, במטרה להבריח רכוש מנושים, ראה והשווה: ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.11); ע"א 810/17 גיל באישה נ' סמי גרדג'י (31.10.2018)).

משקבענו כי עסקת המתנה בטלה, יש לפנות להוראות סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967, עליו נשענת המבקשת, הקובע: "בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם". משבפנינו נכס ספציפי, וכאשר בידי המבקשת פסק דין שהליכי ביצועו בהוצאה לפועל כבר החלו, וכאשר הבן הנו יורשה היחיד של אמו המנוחה על פי צו ירושה מיום 07.02.2012, ניתן לומר כי הבן אינו מקדם את רישום הזכויות במקרקעין על שמו כדי להיתחמק מתשלום חובותיו לנושיו, ובכללם המבקשת, ולהורות כמבוקש (על התנאים למתן צו לרישום מקרקעין בהסתמך על צו ירושה, השווה: ע"א 7849/11 יורשי המנוח חטאב חוסיין עבד עלי נ' השאם אבו דהים (09.12.2014), בידי מי הזכות להגיש תובענה לפי סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל ראה: ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חפושי נפט בע"מ (בפרוק)‏, פ''ד נג(5) 689 (1999)).

...

המבקשת מוסיפה ומפנה לשורה של עובדות, המחזקות לטענתה את המסקנה כי דירת הבן הוברחה לאב כחלק מקנוניה.

ההתנהלות המנוגדת והתזזיתית המתוארת לעיל, מבלי שניתן לה הסבר מניח את הדעת, מבססת מסקנה בדבר הסכם למראית עין.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה ומורה לרשם המקרקעין לתקן את הערת האזהרה מכוח שטר 8687/2011/160, כך שהערת האזהרה הרשומה לטובת המנוחה ג'ובראן נהלה ז"ל תוסב על שמו של המשיב 1.

בהסכם הצהירו רוזנצוויג, כי זכויותיהם בנכס נקיות מכל חוב, שיעבוד, עיקול או זכות צד ג', למעט משכנתה לבנק בסך 620,000 ש"ח. רוזנצוויג התחייבו, כי "במידה ועד העברת הזכויות על שם הקונה יוטלו על זכויות המוכר עיקול ו/או צו מניעה מתחייב המוכר לפעול לסילוקן וביטולן של זכויות שכאלה ועל חשבונו הוא תוך 60 ימי עסקים מיום שנודע לו על הטלתן ולהמציא לקונה אישור על הסרתן ועד להסרת כל מניעה כאמור ידחו תשלומי התמורה עד ל-7 ימים לאחר הסרת המניעה ובמקביל ידחו בצוע החיובים התלויים בתשלום התמורה" (סעיף 3 להסכם).

בדצמבר 2015 הגיש מר ארז גואטה ללישכת ההוצאה לפועל שטר לבצוע נגד ריקי, על סך 140,000 ש"ח, ובמסגרתו הטיל עיקול על זכויותיה בנכס ובתמורה.

לטענת אבלה, ביולי 2016 הטיל נושה נוסף עיקול על זכויותיהם של רוזנצוויג או מי מהם במסגרת הליך הוצאה לפועל, והעיקול בוטל בדצמבר 2017.

ביום 27.6.2016 הגישו רוזנצווייג תביעה על דרך המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי מרכז נגד בני הזוג אבלה ועו"ד אבלה, בה עתרו בין היתר לסעד הצהרתי כי הסכם המכר בוטל (ה"פ 57727-06-16; להלן – "תביעת הביטול").

אולם, אין לראות בהסכמה זו משום ויתור על טענות אפשריות נגד רוזנצוויג, שעה שלא נכתב כך. יוער, כי באותו שלב התביעה הנוכחית כבר הוגשה, כך שהצדדים ידעו שאבלה תובעים מרוזנצוויג פיצוי מוסכם בשל אי פינוי הנכס על ידי חיה ורועי, ואף על פי כן לא נכללה בהסכמה ויתור על תביעה זו. ייתכן שמדובר בהמנעות מכוונת וייתכן שמדובר בחוסר תשומת לב. כך או אחרת, לא ניתן לראות בהסכמה משום ויתור של אבלה על זכות התביעה נגד רוזנצוויג.

...

בנסיבות העניין, בהתחשב בסכום התביעה, בהיקף הדיון בתיק ובקביעה לעיל לגבי הפרת חובת הנאמנות על ידי קריחלי, יישא קריחלי בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין לזכות אלון בסך כולל של 30,000 ש"ח. סוף דבר זו תוצאת פסק הדין: ת"א 67066-11-16: התביעה העיקרית נגד הנתבע 1 (עו"ד אבלה) מתקבלת בחלקה, ועליו לשלם לרוזנצוויג סך של 20,000 ש"ח, כאשר סכום זה נושא הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה.

התביעה נגד יתר הנתבעים נדחית ללא צו להוצאות.

התביעה שכנגד נדחית.