המניעים לביטול דחייה של תביעה מחמת שיהוי

באשר לצירופו של ראש העיריה, מר סבג, אך ורק במסגרת כתב התביעה המתוקן, טענו הנתבעים, כי הטענות העובדתיות הכוללות הטחת האשמות כלפי ראש העיר הועלו כבר במסגרת כתב התביעה המקורי, ומטעמיה בחרה התובעת שלא לצרפו אז. צרופו של הנ"ל כצד להליך לאחר השלמת ההליכים המקדמים, ערב הגשת תצהירי עדות ראשית, מלמדת לטענת הנתבעים כי הפעולה נעשתה ממניעים זרים בניסיון לבצע מקצה שיפורים בגירסת התובעת.

לטענת הנתבעים, אכן חלה במקרה זה הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות ומשום כך דין עיקרה המכריע של התביעה להדחות, בהיעדר חוזה כתוב המקיים את הוראות החוק; הנתבעים הדגישו, כי משום ידיעתה של התובעת בדבר חולשת טענותיה, רקמה את הסיפור של שימוש ציני ונצלני בהוראת החוק, כדי להעשיר את קופת הערייה וזה בא רק בעקבות הגשת הגנתה של העיריה לכתב התביעה המקורי.

  גם בהתקיים התנאים הנ"ל, לבית המשפט מסור שיקול הדעת  להכריע בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו (ראו: עניין קזל, פסקה 23), תוך בחינת : "האינטרסים ההדדיים של בעלי-הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלת מהות התביעה והסעד המבוקש במסגרתה, אותם מבקשים הנתבעים לדחות מחמת שהוי" (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, בפיסקה 19 (21.2.2007)).

הפרויקטים בהם נחתמו חוזים בכתב: פרויקט "מידעטק" – דין טענות התובעת בעיניין ביטול ההסכמים עליהם חתמה - דחייה בעיניין פרויקט מידעטק, אשר לגביו מסכימים הצדדים כי נחתם חוזה בכתב, התובעת הפניתה לכך שביום 25.12.2008 הישתתפה בסיור קבלנים, ביום 29.12.2008 שלחה הצעת מחיר על סך 29,200 ₪, בתוספת מע"מ (לשלב התיכנון ושלב הפיקוח העליון), וביום 20.01.2009 מנהל הפרויקט גרוס שלח אליה פקס סיכום באישור מנכ"ל הערייה.

...

לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים בעניין, ובהעדר ראיות ממשיות כי הפרויקט לא בוצע, ולאור העובדה כי קיימת הסכמה בין הצדדים כי הפרויקט אושר תקציבית, בין היתר על סמך העבודה הראשונית אשר ביצעה התובעת הכוללת "אומדן ראשוני" בלבד, בו הודתה הנתבעת בסעיף 92 לסיכומיה, מצאתי לפסוק לתובעת סך של 10,000 ₪ (כולל מע"מ) בגין פרויקט זה, זאת משלא נטען ולא הוכח כי התובעת ביצעה בפועל את העבודה בהיקף שדרשה, ולאחר שנתתי את דעתי למבחני הפסיקה בעניין תוך הפחתה מתאימה בהתאם להלכת רוזנבלום.

סוף דבר: אשר על כן, ונוכח כל המפורט לעיל, התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת חלקית.

התביעה נגד הנתבע 2 נדחית.

כמו כן, קיימת במקרים כאלה חשיבות גדולה לשאלת מועד פנייתו של הצד שמבקש לבטל את ההסכם לבית המשפט, כאשר לעיתים עשויה התביעה להדחות עקב שהוי ניכר בהעלאת הטענה, אף אם הוכח קיומו של פגם בכריתה [ראו, למשל: עמדת השופטת ד' דורנר בע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עריית חולון, פ"ד נו(4) 117, 140-138 (2002) (להלן: עניין רובינשטיין)"

כך נקבע גם על ידי כב' הש' ריבלין (כתוארו אז) בה"פ (ב"ש) 25/90 עיזבון המנוח ד"ר עמנואל מרקוביץ נ' רותם חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו) (31.12.91): "הטעות עליה נסמכת בקשת ביטול, מכח הוראות סעיף 14 לחוק החוזים, צריכה להיות הגורם להתקשרות בחוזה... יש צורך גם להוכיח כי טעות זו היא שהניעה אותם או את בא-כוחם מטעמם להיתקשר בהסכם הפשרה. מבחנו של יסוד זה בעילת הביטול הוא סובייקטיבי והוכחתו בראיות על מניעי התובעים בהתקשרות. מאידך גיסא, הדרישה ליסודיות הטעות, כמרכיב נוסף של עילת הביטול, מבחנה – אובייקטיבי...

...

במקרה שלפניי לא נטענה כל טענה של תרמית, השפעה בלתי הוגנת או חוסר תום לב של המומחה או של הנתבעת, לפיכך אפוא, טעות מקצועית בחוות דעתו של המומחה אינה יכולה להוות עילה להתערבות בחוות דעת המקצועית של המומחה, כפי שנאמר בפסק דין מרום שירותי תעופה דלעיל: "כל אחד מהצדדים להסכם נטל מרצון סיכון מחושב, כי ההכרעה בדרך המוסכמת לא תיפול לטובתו, ואל לו להתנער באופן חד צדדי מהסכמתו...". סוף דבר : הגעתי למסקנה כי התובעת הגיעה להסכם פשרה, בלא כל לחץ, לאחר שקיבלה יעוץ משפטי והנדסי ולאחר שערכה את כל השיקולים הנדרשים לעניין, אינני מקבל את טענת התובעת לפיה הגיעה להסכם הפשרה מתוך הסתמכות על חוות דעת מומחה בית המשפט, שכן מראש היא חלקה על חוות דעת זו וטענה כי יש להחליף את כל החיפוי החיצוני בבניין, טענה שאפילו המומחה מטעמה לא תמך בה. הסכם הפשרה, סיים את הסכסוך בין הצדדים, בהסכמה, לאחר שכל צד שקל את שיקוליו והעריך את סיכוייו, הפשרה התייחסה לתביעה כולה, שכללה ליקויי בניה רבים ולא רק לליקוי בחיפוי החיצוני, והיא הביאה בחשבון את סיכויי התובעת בתביעה בכללותה בהתחשב בטענות הנתבעת בהגנתה.

לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את תביעת התובעת.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

לאחר שתביעתו של התובע בפני כב' השופט דלוגין נדחתה בשנת 2012, הגיש התובע ערעור לביהמ"ש המחוזי אשר קיבל את עירעורו וביטל את פסק דינו של ביהמ"ש השלום בקובעו כי התובע רכש לכל היותר את המחאת הזכויות לפי פסק הדין משנת 95.

כמו כן, קיימת במקרים כאלה חשיבות גדולה לשאלת מועד פנייתו של הצד שמבקש לבטל את ההסכם לבית המשפט, כאשר לעיתים עשויה התביעה להדחות עקב שהוי ניכר בהעלאת הטענה, אף אם הוכח קיומו של פגם בכריתה [ראו, למשל: עמדת השופטת ד' דורנר בע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עריית חולון, פ"ד נו(4) 117, 140-138 (2002) (להלן: עניין רובינשטיין)"

ביטול הסכם פשרה מחמת טעות בע"א 7024/97 עדיקה נ' תמיר, פ"ד נד (5) 826, 830 (2000) נפסק: "המסגרת הנורמאטיבית לבירורה של טענת פגם בכריתת ההסכם העומד בבסיסו של פסק-הדין מצויה בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הדן בבטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש [פורסם בנבו] [3], בעמ' 579). לענייננו רלוואנטית הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים... על הטוען לביטול החוזה בגין טעות להראות הן כי התקשרותו בחוזה נבעה מטעות הנבחנת על-פי מבחן סובייקטיבי, והן כי טעותו היא יסודית בעיני האדם הסביר, לאמור על-פי מבחן אובייקטיבי (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב) [6], בעמ' 673; ג' שלו דיני חוזים [7], בעמ' 192). עם זאת, מאחר שטעותו של מבקש הביטול לא הייתה ידועה לצד השני, ומאחר שאין כל דופי בהתנהגותו של צד זה, מותנה הביטול בשקול-דעתו של בית-המשפט, שרשאי לבטל את החוזה "אם ראה שמן הצדק לעשות זאת." כך נקבע גם על ידי כב' הש' ריבלין (כתוארו אז) בה"פ (ב"ש) 25/90 עיזבון המנוח ד"ר עמנואל מרקוביץ נ' רותם חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו) (31.12.91): "הטעות עליה נסמכת בקשת ביטול, מכח הוראות סעיף 14 לחוק החוזים, צריכה להיות הגורם להתקשרות בחוזה... יש צורך גם להוכיח כי טעות זו היא שהניעה אותם או את בא-כוחם מטעמם להיתקשר בהסכם הפשרה. מבחנו של יסוד זה בעילת הביטול הוא סובייקטיבי והוכחתו בראיות על מניעי התובעים בהתקשרות. מאידך גיסא, הדרישה ליסודיות הטעות, כמרכיב נוסף של עילת הביטול, מבחנה – אובייקטיבי...

...

סוף דבר הנני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 483,921.7 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.4.22 ועד לתשלום בפועל.

בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע, מחצית מסכום האגרה כפי ששילם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום.

כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובע, את שכר המומחים כפי ששילם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום ובנוסף ישלמו הנתבעים לתובע, שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪.

בהתאם לנסח לישכת רישום המקרקעין, רק ביום 8.11.2007 רשמה הנתבעת הערת אזהרה בדבר ביטול ייפוי כוח שנחתמו לטובת התובעת ולכן מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד זה. כך גם באשר לשהוי, מאותו יום בו התברר לתובעת כי הנתבעת מיתכחשת לחובותיה, התובעת לא זנחה את תביעתה לביטול הרישום של התובעת בנכסים.

באשר לטענת השהוי שטענה הנתבעת, נקבע בפסיקה "חסימת תביעתו של אדם מחמת שהוי הנה

(( (פורסם במאגרים, 21.02.07 בעניינינו, אומנם מעת החתימה על תצהירי המתנה ועל הסכם המכר בשנים 2000 ו – 2001 , חלפו כ- 17 שנה עד להגשת תביעה זו ומעת השלמת הרישום בלישכת רישום המקרקעין חלפו כ – 11 שנים, אולם לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין יש לדחות את התביעה על הסף רק מחמת טענת השהוי, מהנימוקים שלהלן: ראשית, מאחר ועסקינן ביחסים מיוחדים בין בת לאם, אשר מטבע הדברים הושתתו על יחסי אהבה ואמון בין אם לבת כאשר האם הצהירה כי מה ששלי שלך וכך נהגה עימה גם בחשבונות בנק משותפים, התרשמתי כי כל עוד יחסים האם והבת היו טובים לא היה לאם כל מניע לפעול לביטול העיסקאות.

...

טענת התובעת כי הנתבעת היא ברת רשות בלבד בדירה בבת- ים – נדחית.

טענת התובעת כי היא זכאית לקבלת דמי שכירות מכל הדירות עד אחרית ימיה – נדחית בקשר לדירה בבת ים. המשמעות היא כי התובעת זכאית להמשיך ולגבות את דמי שכירות מהדירה בנתניה ומהדירה הנוספת בבת ים למשך כל ימי חייה, כפי שנעשה בפועל לאורך כל השנים.

בשים לב לכך שרוב רובן של טענותיה של התובעת נדחו ולאור היקף ההליך שלפני, ריבוי הטענות והעתירות ובשים לב לקיומו של ההליך הקודם שנמחק -אני מורה כי התובעת תשלם לידי הנתבעת את הוצאות בגין ההליך בסך 25,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא התשלום הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד החיוב ועד התשלום בפועל.

ביום 26.2.1998 ניתן פסק דין בת"א 570/95, לפיו: "בהתאם להסכם הפשרה פ/1 אני מורה על מחיקת התביעה ללא צו להוצאות ונשמרת הזכות לביטול פסק הדין במידה ותוך 90 יום מהיום לא יגיעו הצדדים להסכם ביחס לתמורה שתשוחרר לתובע ע"י האפוט' לנכסי נפקדים". (ראו: "הודעה על הסכם פשרה" – נספח כא' לתצהירה של גב' אורית סבן-דרור מטעם הנתבעים ופסק הדין- נספח ד' לכתב התביעה המתוקן).

אני דוחה את טענת הנתבעים (בסעיף 27 לסיכומיהם) לעניין פרשנותו של פסק הדין בת"א 570/95, לפיה, לא ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בין הצדדים, אלא שהסכם הפשרה נחתם בין הצדדים לפנים משורת הדין, ובהתאם לו, דהיינו לאחר חתימתו, הורה בית המשפט על מחיקת התביעה של המנוח.

דחיית תביעה מחמת שהוי תיעשה רק במקרים חריגים ונדירים ובהתקיים נסיבות מיוחדות מעבר לחלוף הזמן כדי "שלא תווצר דרך עוקפת לדין ההתיישנות" (ראו: ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פיסקה 96 (19.9.2010).

טענת מירמה וחוסר תום לב טוען התובע, כי עתוי הנפקת אישור הנפקדות (ביום 27.6.1983) ובצוע עסקת ההקניה לאנ"נ והמכר לרשות הפיתוח יום לאחר מכן, מלמדים על חוסר תום לב במעשי הנתבעים על רקע מניעים זרים, מירמה או הטעייה (ראו: סעיפים 5-1, 71-66 לסיכומי התובע).

...

מלשונו הברורה של הסכם הפשרה, אין בידי להיעתר לבקשתם (החלופית) של הנתבעים לפצות את התובע בהתאם לחוק ולא בהתאם לנוהל (שהיה קיים בשנת 1998 או היום).

אין בידי לקבל את טענת התובע לפיצויו בהתאם לנוהל שהיה קיים בשנת 1998 ואינו בתוקף משנת 2008.

על הצדדים לפעול לקיומו של פסק הדין שניתן בת"א 750/95 כאשר הפיצוי ייקבע בהתאם לנוהלי המינהל הקיימים היום, לאחר ניהול מו"מ ביניהם, ובכפוף לאישור הגורמים המוסמכים ברמ"י. סוף דבר הצדדים יפעלו בהתאם להסכמות שהתגבשו ביניהם בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בת"א 750/95, כאשר הפיצוי ייקבע בהתאם לנוהלי המינהל הקיימים היום, לאחר ניהול מו"מ ביניהם, ובכפוף לאישור הגורמים המוסמכים ברמ"י. הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד סכום כולל בסך 15,000 תוך 45 יום מהיום, אחרת יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.