המועד להגשת ערר על החלטת ועדה מקומית לתכנון ובנייה

האמת היא, שכפי שעולה מהעתירה עצמה, המשיבה 1 לא החליטה ביום 28.9.23 לדחות את הערר של העותר כנגד החלטת המשיבה 2 למתן היתר בנייה, אלא החליטה לדחות את בקשת העותר להארכת מועד להגשת ערר על החלטת הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה מיום 22.6.22 לאשר את בקשת המשיב 3 להיתר בנייה.

...

אני דוחה את טענת העותר בפני (אם יש טענה כזו, כי הדברים לא ברורים) שיש הבדל בין המועדים, משום שביום 30.11.22 רק ניתנה החלטה ולא הונפק היתר, בעוד שביום 2.4.23 כבר הונפק היתר בניה.

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.

על פי התעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין, וההתנהלות הדיונית של העותר והמשיבה 1, העותר ישלם למשיבה 1 הוצאות העתירה בסך 8,000 ₪, ולכל אחד מהמשיבים 2,3 הוצאות העתירה בסך 11,700 ₪.

בפני עתירה המכוונת כנגד החלטת ועדת הערר המחוזית מחוז מרכז מיום 2.9.21 אשר דחתה את בקשת העותר להאריך את המועד להגשת ערר מכח סעיף 112 לחוק התיכנון והבניה תשכ"ה – 1965 (להלן "ועדת הערר" ו "החוק" בהתאמה).

על פי הנטען בעתירה החלטת הוועדה המקומית התקבלה אצל העותר ביום 1.7.21, וביום 29.7.21 הוא הגיש לועדת הערר בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערר על החלטת הוועדה המקומית בהתאם לסעיף 112 לחוק.

...

ביהמ"ש (כב' השופטת גרינברג) לא נעתר לבקשה למתן צו ארעי תוך שקבע (בין השאר) "הבקשה על החלטה מיום 2.9.21 הוגשה בשיהוי, חרף תקופת החגים". ביום 27.10.2021 התקיים דיון בבקשה לצו מניעה זמני.

הועדה המקומית טוענת כי מאחר והתכנית כבר תקפה, היא במעמד של חיקוק, ועל כן יש לדחות את העתירה על הסף מחמת מעשה עשוי.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי טענות הצדדים דעתי היא כי יש לדחות את העתירה מחמת מעשה עשוי ולגופה.

לאור האמור אני דוחה את העתירה.

מוסיפות המשיבות וטוענות, כי חלה על העותרת החובה למצות את ההליכים המינהליים בטרם תפנה לבית המשפט ועל כן היא מסכימה להארכת המועד להגשת ערר על החלטת המשיבה 2 מיום 11.8.22 לפי שיקול דעת בית המשפט עד 30 יום מיום החלטת בית המשפט.

בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מנהלית תבחן על פי דיני השהוי הכלליים, המתחשבים בהיבט הסובייקטיבי והאובייקטיבי של השהוי, ובחשיבות הנושא העומד על הפרק מבחינת שילטון החוק והאנטרס הצבורי (ע"א 6365/00 בר אור נ' הועדה המחוזית לתיכנון ולבנייה, מחוז צפון (26.3.2002); בר"ם 7885/13 מגל נ' משרד הבטחון האגף לשקום נכים - קצין התגמולים (12.5.2014) ; בר"ם 3802/12 ארלט יזמות בנין והשקעות בע"מ נ' ועדת הערר מחוז דרום (12.09.2016)).

ראוי להפנות להחלטתו של בית משפט זה (כב' השופטת תמר שרון-נתנאל) בעת"מ 57594-05-12 נעים מנשה נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה שומרון (19/09/2012)) בה נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מנהלית, מהטעם שלא הוגשה מיד לאחר מתן ההחלטה מושא העתירה, והמבקש הגיש בקשה נוספת לועדה, תוך ניסיון להאריך את המועד להגשת העתירה.

...

ראו גם פסיקתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בעניין עת"מ (מחוזי-י-ם) 1770/09 יתרב - חברה לשירות סיעוד ורווח בע"מ נ' המל"ל (1.11.2009), שם נפסק: "העותרת טענה כי ההחלטה שאותה היא תוקפת בעתירתה היא ההחלטה מיום 31.8.09, שבה נדחתה בקשתה לתקן את הצעתה, ולא ההחלטה מיום 16.6.09, שבה נקבעו תוצאות המכרז. אין לקבל טענה זו. העותרת מבקשת בעתירתה להשיג על תוצאות המכרז, ולכן ההחלטה שאותה היא תוקפת – או שאותה עליה לתקוף – בעתירתה, היא ההחלטה מיום 16.6.09 שבה נקבעו תוצאות המכרז. העובדה כי העותרת פנתה למשיב בבקשה לשנות את תוצאות המכרז והמשיב סירב לכך אין בה כדי לשנות מהאמור לעיל. הטעם לכך הוא שמסקנה אחרת, שלפיה מירוץ המועדים לעניין תקנה 3(ב) יחל רק לאחר שתתקבל החלטה בבקשתו של עותר לשנות החלטה קודמת שנתקבלה בעניינו, יש בה כדי לסכל את מטרת התקנה האמורה בכלל, ובפרט בכל הנוגע לעתירות ענייני מכרזים, שבהן קיימת חשיבות מיוחדת למימד הזמן." לפיכך, לא היה מקום להתמהמה לצורך ניהול התכתבות עם המשיבות, ולאחר מכן להמתין עוד חודשיים מיום קבלת מכתב התשובה האחרון מטעם המשיבות, ביום 15.9.22, עד להגשת בקשה זו להארכת המועד.

איני מקבלת את טענת המבקשת לפיה השיהוי שנפל בהגשת העתירה מקורו בין היתר בעיכוב שנגרם עקב אי המצאת תשריט הנכס והודעת האכלוס (שהומצאו לטענתה רק ביום 15.9.22), טענה שאינה מצדיקה איחור כה משמעותי.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה להארכת המועד.

זהו פסק דין בעתירה על החלטת ועדת הערר לתיכנון ובנייה – מחוז דרום, המשיבה מס' 1, מיום 27.10.22, שבמסגרתה נדחתה בקשת העותרים להאריך את המועד להגשת ערר, על החלטה אשר במסגרתה אושר היתר בנייה להקמת חדר שנאים, על גבי מיגרש שייעודו שצ"פ, הסמוך לבית העותרים בירוחם.

העותרים סבורים, כי יש להתערב בהחלטת ועדת הערר משום שהחלטה זו התקבלה, לטענתם, על יסוד תשתית עובדתית חסרה, משום שהיא לוקה בחוסר סבירות קצוני, ומשום שהיא פוגעת באופן בלתי מידתי ובלתי סביר "...בעותרים, ובזכותם להליך תיכנוני הוגן וראוי, לפי דיני התיכנון והבנייה, לפי חוק כבוד האדם וחירותו ולפי כל דין". עוד נטען, כי הועדה המקומית והחברה הכלכלית נהגו "...במירמה ולמצער ברשלנות חמורה, עת העלימו מהמשיבה 1 עובדות מהותיות ... ובכך הטעו במפורש את המשיבה 1, והביאו לקבלת החלטה שגויה מצידה" - בהתייחס לתכנית מאוחרת שהוגשה לועדה המחוזית, ואשר טרם הופקדה, עובר לדיון בערר; כי נקטו סחבת בניהול הערר; וכי המשיבה, וכי הועדה המקומית פעלה "...באי חוקיות חמורה ביותר ובאופן אשר יורד לשורשו של הליך...", באי פירסום הבקשה להיתר, ובהוציאה היתרי בנייה לתכנית שטרם אושרה ע"י הועדה המחוזית.

...

סבורני, כי לא עלה בידי העותרים לבסס בהליך דנא, לא כל שכן במסגרת הבקשה לארכת המועד להגשת ערר, את טענתם בדבר נזק העלול להיגרם, חס וחלילה לבריאותם, בשל מיקום חדר השנאים.

סבורני אפוא, כי החלטת ועדת הערר מיום 27.10.22, איזנה כראוי בין השיקולים הרלוונטיים וניתנה על יסוד תשתית עובדתית רלוונטית, וכי לא נפל בה, לגופה, פגם העשוי להצדיק התערבות שיפוטית.

העתירה נדחית אפוא.

מקור נוסף אפשרי לסמכות זו של השמאי המכריע מצוי בתקנה 17(א) בתקנות התיכנון והבניה (סדרי דין בבקשה להכרעה לפני שמאי מכריע או שמאי מייעץ), תשס"ט-2008 המורה כי "כל עניין הנוגע לסדרי דין שלגביו לא נקבעה הוראה מפורשת בחוק או בתקנות אלה, רשאי השמאי המכריע לתת הוראות לגביו." כיוון שהשמאית המכריעה סברה כי אין לה סמכות להזקק לבקשה לתיקון השומה, הרי שכאמור היה על המערערת לערור על החלטה זו, ולא לבקש הארכת מועד להגשת ערר על השומה המכריעה.

אף הפנית המערערת לעמ"נ (מנהליים ת"א) 15390-12-17 שרון נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה רמת גן (13.12.18), אינה מסייעת לה. מבלי שאחווה דיעה באשר לקביעות בו, הרי שבאותו מקרה נפסק כי "נראה כי מן הטעם שהמדובר בערר כנגד רשות מנהלית, יש לבחון את שאלת הארכת המועד בהתאם לכללי השהוי שנקבעו בהתייחס לעתירות מנהליות", כלומר יסודות השהוי האובייקטיבי והסובייטיבי.

...

כיוון שלא שוכנעתי כי קיימים טעמים מיוחדים לאיחור וכי סיכוייו של ההליך נמוכים ביותר, אין הצדקה להתערבות בהחלטה.

נוכח כל האמור, הערעור נדחה.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות ההליך בסך 60,000 ₪.