הפעם, תביעתו של האב לקיום זמני שהות עם בנו, נער כבן 13 בעת הגשת התביעה ונער כבן 15 עתה, עם סיומה.
בין היתר, ציינתי בהחלטתי עם תום הדיון, שבה נתתי שהות לאב להדרש לתוחלת נהולו של ההליך, כי "... תכליתו של הליך זה נועדה לצפות פני העתיד, ולא לצפות פני העבר, וטוב ייעשה גם האב לו ייתן דעתו לכך..." (עמ' 12 לפרוטוקול).
האם אף טענה כי חרף שיקוף רצונו של הקטין לאב לפיה ינסה לחדש עימו באופן מדורג וספונטאני את הקשר בהודעות ומסרונים, ולא בהליך משפטי, לא עשה כן האב באופן אשר לדבריה מבהיר את תכליתה האמיתית של התובענה.
כך מצינו, בין היתר עוד בתסקיר:
"... כפי שהובא בתסקיר לעיל, מה- 14.8.11 נעשים נסיונות לביסוס קשר בין האב לבן, י'. התהליך כולל קשר – נתק – קשר – נתק וחוזר חלילה. אין ספק שתהליך זה, הנסיונות החוזרים ונשנים, המפגש עם עו"ס סדרי דין, צוות מרכז קשר מתחלף ועוד אינם מיטיבים עם הבן, י'. לפיכך החלטתי בתסקיר זה לא להפגש עם הבן, י' ושוב לטלטל את עולמו. בתביעה, האב משליך את האחריות לכישלון הקשר בינו לבין הבן, י' על האם. בעבר הוא טען כי גם למערכת הרווחה אחריות לכך. מתוך כל תאור התהליך שהובא לעיל נראה כי אחריותו של האב לחוסר הצלחת התהליך הנה רבה. הבן, י', התגייס בכל הנסיונות לחידוש הקשר עם אביו. לא מצאתי תימוכין לטענת האב כי האם מחבלת או מסיתה כנגד הקשר של הבן, י' עימו. י' הביא בשיחה עימי את עמדתו הברורה והנחרצת כי אינו רוצה להמשיך ולהיפגש עם אביו. להערכתי, לאחר כל הנסיונות שנעשו, עלינו לכבד את עמדתו. אני ממליצה כי האב יפנה להליך טפולי שיסייע בידו לעבר את משקעי העבר ולהשאירם מאחוריו. כמו כן, לקחת אחריות לגבי היתנהלותו מול המערכות השונות וחבלתו בנסיון שלהם לסייע לו. הבן י' בן 13+, הנו כבר נער בגיל ההתבגרות. נער, שע"פ הדיווח הנו מצליח בכל המישורים. אין ספק כי הקשר אב – בן הנו חשוב. יחד עם זאת, אם האב לא יעשה שינוי ויקח אחריות על חלקו בניתוק הקשר, הדבר לא יצליח. עקב גילו של הבן, י', יוכל האב לפנות אליו בקשר של מכתבים, חבילות ונסיון לטלפון. אינני ממליצה על פניה חוזרת למרכז הקשר או חיוב הבן, י' בקשר עם אביו. אני חושבת שחובת ההוכחה כיום הנה על האב..." (שם ; הדגשה במקור – ב.ש).
לא למותר להזכיר, כי גם לפני האפוטרופא לדין מצא האב לציין, כי לדעתו על בית המשפט לחייב את בנו בהליך טפולי, מבלי להכיר די הצורך בכך שעסקינן בנער מתבגר (על כל המשתמע מכך), למוד אכזבות, שגם לו רצונות וצרכים משלו ומבלי להכיר בפוטנציאל הנזק המשמעותי גם לאפשרות חידוש קשר בעתיד בינו ובין הקטין כתוצאה ממהלך כופה שכזה.
...
כך מצינו, בין היתר עוד בתסקיר:
"... כפי שהובא בתסקיר לעיל, מה- 14.8.11 נעשים נסיונות לביסוס קשר בין האב לבן, י'. התהליך כולל קשר – נתק – קשר – נתק וחוזר חלילה. אין ספק שתהליך זה, הנסיונות החוזרים ונשנים, המפגש עם עו"ס סדרי דין, צוות מרכז קשר מתחלף ועוד אינם מיטיבים עם הבן, י'. לפיכך החלטתי בתסקיר זה לא להיפגש עם הבן, י' ושוב לטלטל את עולמו. בתביעה, האב משליך את האחריות לכשלון הקשר בינו לבין הבן, י' על האם. בעבר הוא טען כי גם למערכת הרווחה אחריות לכך. מתוך כל תיאור התהליך שהובא לעיל נראה כי אחריותו של האב לחוסר הצלחת התהליך הינה רבה. הבן, י', התגייס בכל הנסיונות לחידוש הקשר עם אביו. לא מצאתי תימוכין לטענת האב כי האם מחבלת או מסיתה כנגד הקשר של הבן, י' עימו. י' הביא בשיחה עימי את עמדתו הברורה והנחרצת כי אינו רוצה להמשיך ולהיפגש עם אביו. להערכתי, לאחר כל הנסיונות שנעשו, עלינו לכבד את עמדתו. אני ממליצה כי האב יפנה להליך טיפולי שיסייע בידו לעבר את משקעי העבר ולהשאירם מאחוריו. כמו כן, לקחת אחריות לגבי התנהלותו מול המערכות השונות וחבלתו בנסיון שלהם לסייע לו. הבן י' בן 13+, הינו כבר נער בגיל ההתבגרות. נער, שע"פ הדיווח הינו מצליח בכל המישורים. אין ספק כי הקשר אב – בן הינו חשוב. יחד עם זאת, אם האב לא יעשה שינוי ויקח אחריות על חלקו בניתוק הקשר, הדבר לא יצליח. עקב גילו של הבן, י', יוכל האב לפנות אליו בקשר של מכתבים, חבילות ונסיון לטלפון. אינני ממליצה על פניה חוזרת למרכז הקשר או חיוב הבן, י' בקשר עם אביו. אני חושבת שחובת ההוכחה כיום הינה על האב..." (שם ; הדגשה במקור – ב.ש).
לא בכדי גם האפוטרופא לדין ביקשה להיעתר לרצונו של הקטין ולדרך בה הביע אותו - הן במפגש עמה והן במפגש עמי.
בקביעה זו אני מורה על מיצוי ההליך שלפני.
