הכשרת בניה בדיעבד בניה לה הוחלט על אישום

המשיבים 1 ו-2 הגישו תכנית נקודתית 101-167916 במסגרתה התבקשו רשויות התיכנון להכשיר, בדיעבד, עבירות בנייה והגדלת אחוזי בנייה במבנה בשיעור של כ- 71% (תוספת של 484.26 מ"ר על 675 מ"ר המאושרים) (להלן: "התכנית").

בכל הנוגע לסכויי העירעור נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע שלמשיבים עומדת זכות טיעון משנית, קרי זכון טיעון נוספת לאחר הדיון בהתנגדויות, שכן קביעה זו עומדת בסתירה להוראות הקבועות בחוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה-1965; כי ההחלטה להורות על עריכתו של שימוע משני אינה תואמת את הדין הכללי בנוגע לזכות הטיעון, שהרי החלטת הועדה המחוזית מטיבה עם המשיבים 1 ו-2 ולמעשה אישרה את בקשתם להכשרת חריגות הבניה; כי המשיבים 1 ו-2 לא טענו לפגיעה בזכות הטיעון שלהם; כי למשיבים 1 ו-2 ניתנה היזדמנות להציג את טענותיהם לפני הועדה טרם התקבלה החלטה הסופית בעיניינם; כי פסק הדין עומד בסתירה לעיקרון סופיות ההחלטה של רשויות התיכנון; וכי הועדה מוסמכת לאשר תכנית תוך קביעת מיגבלות דוגמאת אלו המופיעות בהחלטתה.

המשיבים 1 ו-2 מציינים כי עירית ירושלים הגישה נגדם כתב אישום בגין ניהול עסק של אולם אירועים ללא רישיון עסק אולם הליך זה הסתיים בזיכויים.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

במקרים מסוג זה הגישה הרווחת בפסיקה היא שיש לשמר את המצב הקיים באמצעות עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (ראו: עע"מ 870/17 מועצה מקומית כפר כנא נ' אורוז שירותים בע"מ, פסקה 6 (29.03.2017); עע"מ 7344/16 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים, פסקה 14 (11.11.2016); עע"מ 3542/11 ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובניה נ' המועצה המקומית ערערה, פסקה 7 (6.6.2011)) וסבורני כי כך ראוי לעשות גם במקרה שלפניי.

סוף דבר: הבקשה מתקבלת כך שהדיון בוועדה המחוזית יעוכב עד להכרעה בערעור.

בתיק קמא הורשע המשיב, על פי הודאתו, בכתב אישום מתוקן, בבצוע עבירות שעניינן בנייה ללא היתר - לפי סעיף 204(א) וסעיפים 208(2), (3), (4) ו- (7) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התיכנון והבניה" או "החוק"); שימוש ללא היתר - לפי סעיף 204(א) וסעיפים 208(2), (3), (4), (7) לחוק; אי קיום צו שפוטי - לפי סעיף 210 לחוק.

תמצית טיעוני המשיב ב"כ המשיב סומך ידו על החלטת בית משפט קמא ועל נימוקיה, לרבות האבחנות שאבחן בית משפט קמא את עניין חמוד מהמקרה דנן.

נחזור לעניין חמוד, שם אישר ביהמ"ש העליון את החלטת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, אשר קבע כי קיים קלון בעבירות על פי חוק התיכנון והבנייה, בהן הורשע העורר, שהיה מועמד לתפקיד ראש מועצת ירכא ולתפקיד חבר מועצה בבחירות למועצות המקומיות שעתידות היו להתקיים ביום 22.10.13.

עוד נקבע, בעיניין חמוד, כי גם בהכשרת הבנייה בדיעבד, אין כדי להסיר את הקלון, בהדגישו, כי: "... גם הכשרת הבניה בחלקה אין בה להעלות או להוריד לעניין זה. אין בית המשפט יכול ליתן ידו להפרת חוק ולשמוט את הבסיס מתחת שילטון החוק ואין לצפות לכזאת הימנו. בוודאי כך, נוכח המגמה המוצאת ביטויה בפסיקה, לעניין נקיון המערכת הציבורית..." בעיניין פלונית - בג"צ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (26.2.2008), ציין כבוד השופט א' לוי, את חשיבות השאלה מהי מהות העיסוק הצבורי בו עוסק הנאשם, או בו הוא מבקש לעסוק, באמרו: "... ברי, כי אין ענינו של מי שהורשע בעבירות סמים קלות ויבקש לשמש, לצורך דוגמה, נציג הציבור במועצה לענף הלול (וראו סעיף 18(4) לחוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), התשכ"ד-1963), כענין אותו מורשע בעותרו להיתמנות למועצתה של הרשות הלאומית למלחמה בסמים. בכל אחד מן המצבים האלה דרושה בחינה שונה של שאלת הקלון. 'אחד השיקולים בקביעת הקלון מושפע ממהות המשרה' - כתבה חברתי, השופטת ביניש, בעש"מ 3362/02 מדינת ישראל נ' אבו-עסבה, פ"ד נו(5) 6, 11 (2002). 'עבירה שאינה נושאת עימה קלון לצורך [כהונה] בתפקיד פלוני, יכולה להיות עבירה הנושאת עימה קלון כאשר מדובר במשרה אחרת' - הוסיפה וכתבה בפרשה אחרת (עש"מ 2699/01 חלף נ' מדינת ישראל, בפיסקה הרביעית לפסק-דינה ([פורסם בנבו], 15.5.01)". כן ראו את דבריו של כבוד השופט בדימוס ד' ביין בה"פ (מחוזי חי') 332/96 ג'מיל מרזוק נ' מוסטפא ג'מאל (20.05.1996), אשר ציין כי "... לא כל עבירה כנגד חוק התיכנון והבניה היא עבירת קלון, אך כאן יש להביא בחשבון את הנתונים הבאים שגם הודגשו ע"י בימ"ש השלום בגזר דינו. העבירות הן עבירות חוזרות ונישנות בריש גלי, תוך התעמתות חזיתית עם החוק ועם צווים שפוטיים. גם אם נאמר שהעבירות הן כעיקרון עבירות בנות אחריות קפידה, הרי אין ספק שסעיד ביצע אותן במקרה הקונקרטי במחשבה פלילית. ולא סתם מחשבה פלילית, אלא בכוונה מכוונת [...] הדוגמא של נבחר ציבור 'המצפצף' על החוק בצורה בולטת לעין היא דוגמא בעלת מסר חינוכי שלילי שאין למעלה ממנו. דוגמא זו יש לנטרל ע"י אמירה ברורה שאין הוא יכול עוד לשמש שליח ציבור [...] לא הבניה כאן עיקר, אלא ההתעלמות מהחוק ומהוראות בתי המשפט ובכך טמונה 'הבושה והחרפה' למבצע. כאמור, ענין זה נוגע דווקא ל'כשירותו' כשליח ציבור". דברים כדורבנות, היפים גם לענייננו.

...

עוד נקבע, בעניין חמוד, כי גם בהכשרת הבנייה בדיעבד, אין כדי להסיר את הקלון, בהדגישו, כי: "... גם הכשרת הבניה בחלקה אין בה להעלות או להוריד לעניין זה. אין בית המשפט יכול ליתן ידו להפרת חוק ולשמוט את הבסיס מתחת שלטון החוק ואין לצפות לכזאת הימנו. בודאי כך, נוכח המגמה המוצאת ביטויה בפסיקה, לעניין נקיון המערכת הציבורית..." בעניין פלונית - בג"צ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (26.2.2008), ציין כבוד השופט א' לוי, את חשיבות השאלה מהי מהות העיסוק הציבורי בו עוסק הנאשם, או בו הוא מבקש לעסוק, באמרו: "... ברי, כי אין ענינו של מי שהורשע בעבירות סמים קלות ויבקש לשמש, לצורך דוגמה, נציג הציבור במועצה לענף הלול (וראו סעיף 18(4) לחוק המועצה לענף הלול (ייצור ושיווק), התשכ"ד-1963), כענין אותו מורשע בעותרו להתמנות למועצתה של הרשות הלאומית למלחמה בסמים. בכל אחד מן המצבים האלה דרושה בחינה שונה של שאלת הקלון. 'אחד השיקולים בקביעת הקלון מושפע ממהות המשרה' - כתבה חברתי, השופטת ביניש, בעש"מ 3362/02 מדינת ישראל נ' אבו-עסבה, פ"ד נו(5) 6, 11 (2002). 'עבירה שאינה נושאת עמה קלון לצורך [כהונה] בתפקיד פלוני, יכולה להיות עבירה הנושאת עמה קלון כאשר מדובר במשרה אחרת' - הוסיפה וכתבה בפרשה אחרת (עש"מ 2699/01 חלף נ' מדינת ישראל, בפסקה הרביעית לפסק-דינה ([פורסם בנבו], 15.5.01)". כן ראו את דבריו של כבוד השופט בדימוס ד' ביין בה"פ (מחוזי חי') 332/96 ג'מיל מרזוק נ' מוסטפא ג'מאל (20.05.1996), אשר ציין כי "... לא כל עבירה כנגד חוק התכנון והבניה היא עבירת קלון, אך כאן יש להביא בחשבון את הנתונים הבאים שגם הודגשו ע"י בימ"ש השלום בגזר דינו. העבירות הן עבירות חוזרות ונשנות בריש גלי, תוך התעמתות חזיתית עם החוק ועם צוים שיפוטיים. גם אם נאמר שהעבירות הן כעקרון עבירות בנות אחריות קפידה, הרי אין ספק שסעיד ביצע אותן במקרה הקונקרטי במחשבה פלילית. ולא סתם מחשבה פלילית, אלא בכוונה מכוונת [...] הדוגמא של נבחר ציבור 'המצפצף' על החוק בצורה בולטת לעין היא דוגמא בעלת מסר חינוכי שלילי שאין למעלה ממנו. דוגמא זו יש לנטרל ע"י אמירה ברורה שאין הוא יכול עוד לשמש שליח ציבור [...] לא הבניה כאן עיקר, אלא ההתעלמות מהחוק ומהוראות בתי המשפט ובכך טמונה 'הבושה והחרפה' למבצע. כאמור, ענין זה נוגע דוקא ל'כשירותו' כשליח ציבור". דברים כדורבנות, היפים גם לענייננו.

החומרה שבפגיעה בערכים אלה ובשלטון החוק, במיוחד כאשר היא נעשית על ידי נבחר ציבור ובמיוחד על ידי מי שמשמש כסגנו של ראש העיר, שעה שראש העיר הוא יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה וממלא תפקיד בכיר בתכנון העירוני ובאכיפת דיני התכנון והבנייה בעיר, היא כה רבה, עד כי אין מנוס מקביעה כי במעשי המשיב נפל קלון.

סופו של דבר - אני מקבלת את הערעור וקובעת, כי במעשיו של המשיב, בהם הורשע בתיק קמא, נפל קלון.

כתב האישום ביום 7.10.19 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום, המייחס להם עבירות שימוש אסור, בהתאם לסעיף 243(ה) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התו"ב) ו-אי קיום צו שפוטי, בהתאם לסעיף 246 לחוק התו"ב. על פי עובדות כתב האישום, נאשמת 1 (להלן: הנאשמת) כיום ובעת ביצוע העבירות המפורטות בכתב האישום, היא המחזיקה והמשתמשת בפועל במקרקעין, הנמצאים במשק 33 במושב נבטים (להלן: המקרקעין).

הנאשמים הודו כי ביום 20.4.15 ניתן היתר להכשרה בדיעבד לבניית בית מגורים שני וכי במסגרתו ניתן גם היתר לבניית ממ"ד, שטרם ניבנה.

כך ובהתאם לכך, עולה לכאורה מהתשריט שצורף להיתר (ה/2 ו-ת/2), המהוה חלק בלתי נפרד מההיתר, כי ההיתר כולל חיבור שתי היחידות ליחידה אחת, הכוללת ממ"ד. עולה מן המקובץ כי, לכאורה, היו הנאשמים מודעים לכך שקבלו היתר מותנה, לפיו היה עליהם לאחד את שתי היחידות לבית מגורים אחד, וכי ההיתר מותנה גם בבניית ממ"ד. מ"בקשה בהולה להארכת מועד ביצוע צו הריסה" (ת/5) עולה כי, לכאורה, הבינו הנאשמים שעליהם לפעול לקבלת היתר, לרבות עמידה בתנאים שפורטו בהחלטת ועדת המשנה (נ/1) שצורף כנספח ב' לבקשה.

...

ב-12.5.20 נעתר כב' הש' פס לבקשת ב"כ המאשימה, ודחה את הדיון ל-14.9.20.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 29.4.2015 נגזר דינו של הנאשם על ידי בית משפט זה ב-ת.פ. 10876/03 (להלן - תיק המקור) ובו, בין היתר, נצטווה להתאים את ביצוע העבודות, כמפורט בכתב האישום (בשכונת בית ישראל בירושלים) להיתר בניה, לרבות באמצעות הריסה, וזאת לא יאוחר מיום 29.4.2015.

לביסוס דרישותיו העונשיות הפנה ב"כ המאשימה לפסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב ב-תו"ב 10162/10 מדינת ישראל נ' סקחפי מוחמד (2.2.2014) - בו נגזר על הנאשם קנס בסך 25,000 ₪ וקנס יומי בסך של 400 ₪ ובסך הכל 72,000 ₪ בגין אי ציות ראשון לצוו התאמה בשטח של כ-80 מ"ר. יצויין כבר עתה כי באותו עניין מדובר היה בנאשם אשר לא ציית לצוו הריסה מינהלי ובחלוף כשלוש שנים הורשע בעבירת בניה תוך שנקבע כי לא פעל פעולה אפקטיבית וממשית להכשרת הבניה בדיעבד (וכמובן שלא הרס אותה).

" (ע"פ 11000/07 יהודה אלמליח נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה אשדוד, סעיף ה(3) להחלטת כב' השופט אליקים רובינשטיין (1.1.2008)) "בית משפט זה עמד לא אחת על כך שעבירות התיכנון והבניה הן עבירות המבטאות זילזול בחוק וברשויות, וכי בתי המשפט ימעלו בחובתם אם יתנו לבניה בלתי חוקית להיגרר כך שלא יושם קץ להפקרות" (רע"פ 8220/15 רשיק כפאיה נ' מדינת ישראל, סעיף 9 להחלטת כב' השופט סלים ג'ובראן (27.12.2015)) ביצוע עבירת בניה פוגע בתכליות דיני התיכנון והבניה המפורטות לעיל ונתפס בפסיקה כחמור.

...

התוצאה לאור כל האמור אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: תקופת התנאי להטלת מאסר של 3 חודשים שנקבעה ב-ת.פ. 2011/2013 מוארכת בשנתיים החל מיום 1.8.2020.

" ברע"פ 8482/10 סמיר חלאילה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו,29.11.10, להלן: עניין חלאילה), בית המשפט העליון היתייחס לנוהג הפסול של בניה לפני קבלת היתר והכשרת הבניה בדיעבד וקבע: " עבירות תיכנון ובניה הן תופעה רחבת הקף והרתעת עברייני החוק בתחום הבניה, אשר נוטלים לידיהם את הדין ומקימים מבנים בלתי חוקיים, מחייבת טפול מתמיד, יעיל וללא פשרות. פתיחת הליכים להסדרתה בדיעבד של בניה בלתי חוקית, לאחר התחלת עבודות הבניה, אין בה כדי להכשיר במישור העונשי את העבירות....". נוכח הקפן של עבירות הבניה והצורך בהרתעה כאמור, נקבע בפסיקה כי ניתן להורות על ביטול הרשעה רק במקרים חריגים, זאת הגם שמדובר בעבירות עוון, כשברוב המקרים הנאשמים הם אנשים נורמאטיביים, נעדרי עבר פלילי.

החלטת הוועדה המקומית לא לתת היתר בניה למבנים במתכונתם הנוכחית מהוה נסיבה לחומרא.

נסיבות הקשורות בבצוע העבירה – במסגרת הנסיבות הקשורות בבצוע העבירה התחשבתי בקביעות שפורטו לעיל – בכך שהעבירות בוצעו במודע על אף שהנאשם ידע שהן טעונות היתר בניה, במשך השמוש, בכוונת הנאשם להשכיר לפחות יחידת דיור אחת ולהפיק ממנה רווח כלכלי ובעובדה שלא הוכחה הפקת רווח כלכלי בפועל, בטענת הנאשם שהפסיק את השמוש בפועל ב – 8/21, עם הגשת כתב האישום, ובעובדה שניתן למבנים לאחרונה היתר בניה, אם כי הוא מותנה באיחודם והסרת המדריגות תוך יצירת מדרגות פנימיות מתוך הבית.

...

לאור כל האמור אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: הנאשם 1 ישלם קנס בסך 30,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו, הקנס ישולם ב-30 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 1.3.23 ובכל 1 לחודש שלאחריו.

אני מורה להפסיק את השימוש במבנים עד להתאמה להיתר שניתן (להלן: צו הפסקת שימוש).

אני מורה לנאשם להרוס את המדרגות החיצוניות להן לא ניתן היתר בניה (להלן: צו הריסה).