הכרעת שמאי מכריע בדבר היטל השבחה

והתוצאה הצודקת, מוליכים למסקנה המתבקשת כי, סעיף 17 לתוספת השלישית, חל רק במקרה של פגור בהשבה העולה על 30 ימים מיום מתן החלטת השמאי המכריע בדבר הפחתת היטל ההשבחה ועד ליום ההשבה בפועל.

...

לבסוף, מציינת התובעת את התנהלותה הקלוקלת של הנתבעת עת לא ענתה לפניותיה טרם הגישה את תביעתה, ולא המציאה אף כל תחשיב בסתירה לטענות התובעת לעניין גובה הסכום שיש להחזיר לה. טענות הנתבעת : דין התביעה להידחות שעה שאין היא חייבת בהחזר אף סכום לתובעת.

הנתבעת לא פירטה וציינה כיצד קבעה את הסכומים שהחזירה בפועל לתובעת, כיצד הגיעה למסקנה שעליה להחזיר סך של 128,172 ₪ לאחר השמאות המכרעת הראשונה וכיצד חישבה את החזר הסכום בסך 57,242 ₪ לאחר החלטת ועדת הערר; דומה היה כי סכומים אלה הוחזרו בעלמא ללא כל נימוק והסבר, וזאת תוך שעסקינן ברשות מנהלית ולעניין זה ידועה חובת ההנמקה החלה עליה.

מכל האמור לעיל עולה כי התובעת נשאה ביתר בתשלומים, אותם היא זכאית לקבל בחזרה בהתאם לפירוט התשלומים שבוצעו ע"י התובעת והחזרים שבוצעו ע"י הנתבעת, כדלקמן : תאריך סכום בש"ח מניין ימים מהמועד הקובע ימי איחור 22/01/2009 -40,000.00     31/08/2009 -190,820.00     24/09/2009 -138,177.00     25/11/2010 128,172.00 56 26 25/05/2012 57,245.00 67 37 מאזן תשלומים עד למועד פרסום השומה מיום 30.9.10: שולם 368,997.00 הסכום לתשלום 213,545.38 הסכום שהוחזר ע"י הנתבעת 128,172.00 שולם בפועל 240,825.00 עודף(-) /חוסר (+) -27,279.62 מאזן תשלומים עד למועד החלטת ועדת ערר המחוזית מיום 19.3.12: שולם 368,997.00 הסכום לתשלום 167,302.61 הסכום שהוחזר ע"י הנתבעת 185,417.00 מסך זה הוחזר באיחור לאחר החלטת ועדת ערר 57,245.00 שולם בפועל 183,580.00 עודף(-) /חוסר (+) -16,277.39 התוצאה: מהאמור לעיל עולה כי על הנתבעת להשיב לידי התובעת את הסכומים אשר שולמו ביתר לפי פירוט כדלקמן: · בגין העיכוב של 26 ימים בהחזרת הסכום של 128,172 ₪ החל מיום 30.10.10 ועד ליום 25.11.10, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה על פי חוק ובצירוף ריבית פיגורים בשיעור 0.5% החל מיום 25.11.10 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בנוסף, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת, הוצאות משפט בסך 1,600 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,500 ₪.

בסופו של דבר, במקום היטל השבחה בסך כולל של 417,753 ₪ כפי שקבע השמאי המכריע, אישרה ועדת הערר היטל השבחה מופחת בסך של 208,929 ₪ בלבד (נכון למועד מימוש הזכויות בשנת 2014).

...

טענות המשיבה המשיבה טוענת כי דין הערעור להדחות.

זאת ועוד, גם לגופו של ענין לא שוכנעתי, בכל הנוגע לתכנית ע/1, כי קיימת סתירה פנימית בשומה המכרעת בכל הנוגע לשאלה ממה נובעת ההשבחה שקבע השמאי המכריע.

" וכן ראה בר"מ 4372/07 ועדה מקומית לתכנון ובניה קרית אתא נ' עזבון המנוח ירימי אברהם (פורסם בנבו, 31.07.2007): "השמאי המכריע מונה על ידי ועדת הערר מכוח סעיף 198 לחוק התכנון והבניה. מלכתחילה לא היה הוא כבול לחוות הדעת של שמאי הצדדים והכרעותיו התבססו על בדיקות עצמאיות שביצע, הן לעניין שיעור ירידת הערך והן לגבי השווי הקודם של הקרקע." מכלל זה, לפיו השמאי המכריע איננו קשור ואיננו כבול לשומות של בעלי הדין, נגזרת המסקנה ולפיה בעל דין, המבקש להגן על השומה המכרעת, איננו כבול עוד לשומה שהציג הוא עצמו לפני השמאי המכריע, שהרי כשם שזה האחרון רשאי להכריע שלא על פי הנטען באותן שומות המוצגות לו, ואף במנותק מהן, כך גם אין הצדקה להגביל את זכות הטיעון של בעל הדין בבואו להגן על השומה המכרעת במסגרת הליכי הערר.

אשר על כן, מן הטעמים שפורטו לעיל, הערעור מתקבל.

כך למשל נקבע בעת"מ (חי') 36735-05-13 אנרג'יקס - אנרגיות מתחדשות בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתיכנון ובנייה חיפה (פורסם בנבו, 29.8.13): "הינה כי כן, לשון סעיף 14(ב)( 1) לתוספת השלישית לחוק ברורה דיה. ניתן למצוא בה סימוכין לטענת המשיבה כי סמכויותיו של השמאי המכריע תחומות להכרעה בעיניין גובה החיוב בהיטל השבחה בלבד. צודקת המשיבה בכך כי הפנייה לשמאי מכריע בהתאם להוראות החקיקה כפי שהובאה לעיל מלמדת על ההכרה בעצם החיוב ועל כן הצעת העותרת לפנות לשמאי מכריע מלמדת על הכרתה בדבר עצם החיוב בהיטל השבחה, ולפיכך, המחלוקת ביו הצדדים נותרה אך לעניין גובה החיוב". לטענת המשיבה, סמכויותיה של ועדת הערר אינה מוגבלת רק לטענות הצדדים, וככל ערכאה שיפוטית, חובה עליה לפסוק על פי הדין, בין אם הטענה נטענה על ידי אחד הצדדים ובין אם לאו.

...

בהיבט הלשוני, אני סבורה שניתן לקבל את שתי האפשרויות הפרשניות שהוצעו ולכלול אותן במתחם האפשרויות הלשוניות.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי יש לדחות את העתירה.

על כל אלה נדחית העתירה.

כך למשל פסק כבוד השופט שינמן בעיניין ע"א 44846-10-12 יעקב זאדה ואח' נ' רחובות ואח' (12.4.2015) ( בסעיף 27 לפסק הדין): "התכלית החקיקתית של סעיפי החוק הרלבאנטיים והתוצאה הצודקת, מוליכים למסקנה המתבקשת כי, סעיף 17 לתוספת השלישית, חל רק במקרה של פגור בהשבה העולה על 30 ימים מיום מתן החלטת השמאי המכריע בדבר הפחתת היטל ההשבחה ועד ליום ההשבה בפועל". ובסעיפים 27-29 הוסיף כבוד השופט שינמן כי: "כבר מלשון הסעיף עולה כי הסעיף מתייחס אך ורק, לחיוב בריבית החל מהמועד בו 'הוחלט בהליכים לפי תוספת זו...', ולא על תקופות מוקדמות יותר שכן הסיטואציה היחידה הכלולה בתוספת בה מוחלט על 'הפחתת החיוב' הנה רק בעת שהשמאי המכריע פסק כי יש להפחית את שומת הועדה, המוטעית... שילוב של סעיף 2(א) לחוק ההצמדה וסעיף 17 לתוספת השלישית מובילים לתוצאה כי המועד להשיב את סכום ההשבה הוא בתוך 30 ימים מהשמאות המכרעת...

...

לאחר ששקלתי את הטענות בבקשה ובתגובה אני דוחה את הבקשה.

אוסיף בהקשר זה כי טענות התובעת לגבי הרחבות החזית נדחות אין בהן ממש.

לסיכום אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעת את הפרשי הריבית בשיעור 0.5% לחודש לסכום של 58,299 ₪ לפי חוק הרשויות וזאת ביחס לתקופה מיום 30.8.14 ועד יום 15.6.15.

בו ביום, הורה בית המשפט לראש מועצת שמאי המקרקעין למנות שמאי מכריע שיתן את חוות דעתו בדבר שיעור היטל ההשבחה שעל הנאשמים לשלם וכן נקבע כי הצדדים יישאו בשכר טירחתו של השמאי בחלקים שוים.

...

לאחר קבלת תגובת המאשימה, קבע בית המשפט ביום 28.9.22 כי בנסיבות העניין אין מנוס מהטלת תשלום שכר טרחת השמאי במלואו על המאשימה וזאת בהתאם להוראת סעיף 254י(ד) לחוק וכי חלקם של הנאשמים יתווסף לתשלומים שיוטלו עליהם במסגרת גזר הדין.

לאור הנסיבות המפורטות לעיל, הגעתי למסקנה כי מתחם העונש ההולם נע בין 300-1,000 ₪ למ"ר. בשים לב לעובדה כי העבירה נעברה טרם כניסת תיקון 116 לחוק לתוקף יש לקבוע את עונשו של הנאשם 2 בהתאם לקנס המקסימלי הקבוע בחוק, בסך 75,300 (שהם כ-570 ₪ למ"ר).

לסיכום ולאור האמור, אני גוזרת על הנאשם 2 את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 75,300 ₪, אשר ישולמו ב-60 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 20.3.24 ובכל 20 לחודש לאחר מכן.