הכרעת דין: חבלה חמורה ושיבוש מהלכי משפט

בהתאם לסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982, אני מודיע בפתח הכרעת הדין כי החלטתי למחוק את אישומו של הנאשם באישום הששי בבצוע עבירה של תקיפת בת זוג וכן לזכותו מבצוע עבירה של חבלה חמורה אשר יוחסה לו באישום הרביעי, אך חלף זאת להרשיעו באותו אישום בבצוע עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבת זוג.

כפי שנקבע בין היתר בע"פ 1976/11 שמואל ויספיש נ' מדינת ישראל (4.7.11), סעיף 380 לחוק העונשין זכה לפרשנות מרחיבה בפסיקה ולפיה חבלה הנה "מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים". לנוכח כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי חלף "חבלה חמורה" שלא הוכחה, יש להרשיע את הנאשם בבצוע עבירה של תקיפה חבלנית של בת זוג, בהתאם לסעיף 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וזאת לצד עבירה של שבוש מהלכי משפט, בהתאם לסעיף 244 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

...

איני מקבל את טענת ב"כ הנאשם כי מדובר בזוטי דברים.

אשר על כן, אני מרשיע את הנאשם בביצוע עבירה של היזק לרכוש במזיד, בהתאם לסעיף 452 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

סוף דבר לסיכום האמור לעיל, הנאשם הורשע בביצוע עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבת זוג, בהתאם לסעיף 382(ג) לחוק העונשין (שלש עבירות).

במעשיו כמתואר לעיל, הורשע הנאשם בעבירות הבאות: בשיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין, בכך שעבר ממושב הנהג למושב שליד הנהג בכוונה להסתיר את דבר נהיגתו ברכב ובכך שהכחיש באוזני השוטרים שנהג בו. בהתנגדות למעצר חוקי תוך שימוש בכוח לפי סעיף 47(א) לפסד"פ, בכך שבהיותו עצור בניידת, הישתולל, בעט במושב שבצד הנהג, והכה באמצעות מרפקו בפניו של השוטר ליאל באופן בלתי מכוון.

בהכרעת הדין זוכה הנאשם מעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין.

...

לאחר שנתתי דעתי לכלל הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ומתוך התחשבות בכך שהאירוע פוצל לשני תיקים ודינו של הנאשם כבר נגזר בתיק התעבורה והוא נשא עונש מאסר ממושך, הגעתי לכלל מסקנה שיש למקם את הנאשם בחלקו העליון של השליש התחתון של מתחם העונש ההולם.

כיוון שמצאתי ראשית ראייה לשינוי כיוון באורחות חייו של הנאשם ומחשש שלא להסיג את הנאשם לאחור ולחשוף אותו להשפעה עבריינית בשלב רגיש זה בחייו, החלטתי שהנאשם יישא את מאסרו בדרך של עבודות שירות ולא בין כותלי הכלא.

סוף דבר לאחר ששקלתי את רכיבי הענישה – סוגם, מידתם, והשפעתם ההדדית, החלטתי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בן שישה חודשים שאותו יישא הנאשם בעבודות שירות, זאת על פי קביעת הממונה על עבודות שירות בשב"ס. הנאשם שובץ לעבודות שירות בחברה קדישא לעדת הבבלים בירושלים בימים ובשעות שנקבעו בחוות הדעת.

בשל הליך שקומי של הנאשם ומידע מודיעיני הקשור לארוע שהיתקבל, ואשר לו הערכאה הדיונית לא נתנה משקל, החליט בית המשפט העליון לקצר את תקופת המאסר ב- 3 חודשים; בע"פ 7781/12 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.6.2013) קיבל בית המשפט העליון את עירעורו של נאשם שהורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, פציעה בנסיבות מחמירות ושיבוש מהלכי משפט והפחית את עונשו ל-18 חודשי מאסר חלף 22 חודשי מאסר שגזר עליו בית המשפט המחוזי בשל קירבתו לגיל הקטינות.

במקרה זה שני הנאשמים רדפו אחר המתלונן, תקפו אותו באמצעות כלי המסוגל לחתוך ולדקור ובמוט וכתוצאה מהתקיפה של השניים, שכללה בין היתר דקירה, המתלונן נזקק לניתוח חרום, הוא אושפז למספר ימים ונגרם לו נקב במעי; ובע"פ 5775/14 אבו נג'מה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 15.6.2015) דחה בית המשפט העליון את העירעור על הכרעת הדין וקיבל את העירעור על חומרת גזר הדין שהוטל על נאשם שהורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה והעמיד את עונשו על 3.5 שנות מאסר חלף 5 שנות מאסר.

...

לקראת סיום אבקש להדגיש כי מודע אני לכך שעונש המאסר עליו החלטתי הוא קל מזה שנכון ומקובל להטיל בגין מקרים דומים.

סבור אני כי אין לחשוש כי גישה מקלה במקרה המתאים תשלח מסר שגוי.

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: א. 20 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי המעצר.

ב"כ המאשימה הפנה לקביעה העובדתית בהכרעת הדין כי הנאשם התכוון לגרום למתלוננת חבלה חמורה באמצעות סכין, בה הצטייד מראש, עובר לארוע השני, כאשר עבירת ההדחה בחקירה בוצעה במסגרת ניסיון הנאשם לחמוק מן הדין באמצעות ניסיון לטיפול על המתלוננת אשמת שוא כי פגעה בעצמה.

באי כח הנאשם הדגישו בפתח הטיעונים הכתובים לעונש את דבר זיכויו של הנאשם מן העבירה החמורה של ניסיון רצח לפי סעיף 305(1) לחוק, אשר יוחסה לו ומן העבירות הנוספות של תקיפה סתם של בת זוג (מספר מקרים) לפי סעיף 329(א)(1) לחוק ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק.

ע"פ 5307/17 גראם רמי חלאג' נ' מדינת ישראל (נבו 12.07.2018)‏‏ שם הורשע המערער על פי הודאתו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק, החזקת סכין לפי סעיף 186 לחוק; איומים לפי סעיף 192 לחוק; ובשיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק, על רקע רצונה של אישתו להתגרש ממנו, ולאחר שאיים עליה שישחית את פניה, ניכנס הנאשם לחדר בו ישנה אישתו ובעודה ישנה החל לחתוך אותה בסכין חתכים ארוכים בפניה ובראשה.

...

בענייננו לא סברתי כי העונש לנאשם צפוי לפגוע בו או במשפחתו באופן המצדיק מתן משקל לכך, זאת משום שלא מצאתי כי בעניינו של הנאשם הפגיעה חמורה מזו אשר נגרמת לכל נאשם אחר המורשע בעבירות דומות.

בעניינו של הנאשם לא הוגש תסקיר שירות מבחן וזולת העובדה כי המדובר באב לשלושה ילדים רכים בשנים, והפניה לעמדתה הסלחנית של המתלוננת לעבירות אשר בוצעו בה על ידי הנאשם, כאשר זו פעם שניה שבה הוא מורשע בעבירות בהן היא הקרבן, ולרצונה ב"שלום בית", הרי שלא מצאתי כל נסיבות מקלות של ממש הטמונות בנאשם בעצמו.

לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים, הגעתי לכלל דעה כי את דינו של הנאשם יש לגזור בחלקו האמצעי - העליון של המתחם, בעיקר משום עברו הפלילי המכביד והצורך בהרתעת היחיד והרבים בעבירות מסוג אלו בהן הורשע.

כפי שפורט בהכרעת הדין, מומחה ההגנה התרשם כי תיפקודו האינטלקטואלי הכללי של הנאשם נמצא ברמה נמוכה התואמת מוגבלות שכלית התפתחותית, אך גם ציין כי יכולתו הקוגניטיבית גבוהה יותר מביצועיו; והנאשם תואר כחסר יציבות נפשית ובעל אישיות פשוטה וצייתנית, אשר יכול להיגרר ולהיות מנוצל על ידי אחרים, וכי "במצב לחץ ומשבר עלול לסכן את עצמו ואת הסובבים... ולצד קשייו הקוגניטיביים שיקול דעתו יכול להיות מוטעה במצבים מורכבים". עם זאת, הנאשם נמצא אחראי באופן מלא למעשיו, ואף נקבע בהכרעת הדין כי הוא ניהל את משפטו באופן ערני, וכי אופן היתנהלותו של הנאשם במהלך יום הארוע מלמד על תיכנון, תושיה ופעולות מחושבות; וכי קשה ליישב את היתנהלותו המחושבת של הנאשם לאורך הארוע עם מוגבלות קוגניטיבית או שכלית.

הסניגור הפנה למספר פסקי דין אולם לטעמנו הם אינם משקפים את מדיניות הענישה הנוהגת לנסיבות הדומות לענייננו: בתפ"ח (ב"ש) 7117-01-15 מדינת ישראל נ' אדנני (13.10.2016) אליו הפנה הסניגור, נדון עניינו של נאשם שהורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות של ניסיון לרצח, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, החזקת סכין ושיבוש מהלכי משפט.

...

לאחר ששקלנו את כל הנימוקים לקולה ולחומרה החלטנו להעמיד את עונשו של הנאשם במחצית המתחם שקבענו לעיל.

בנוסף, מצאנו לפסוק פיצוי הולם לנפגע, אשר נדרש כמענה לתמונת הנזק החמורה העולה מתסקיר נפגע העבירה, וכהכרה בנזקו של הנפגע וזכותו לשקם את חייו.

סוף דבר נוכח כל האמור, אנו דנים את הנאשם לעונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 20 שנים, שיימנו מיום מעצרו.