הכרעת דין: גניבת מכשיר טלפון נייד

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 936/14 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערער: אמבסגר אברהה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 18.12.2013 ועל גזר דין מיום 22.12.2013, שניתנו בבית המשפט המחוזי תל אביב – יפו, בת"פ 1173-08-13, על ידי כב' השופט ג' קרא – סג"נ

לטענת המאשימה, "במעשיו המתוארים לעיל, שדד [המערער] את המתלונן בכך שגנב מידיו, כשהוא בחבורה יחד עם אחרים, טלפון נייד ושרשרת עם צרור מפתחות, ובשעת המעשה ביצע מעשה אלימות כלפי המתלונן". למערער יוחסה, בגין כך, עבירה של שוד בנסיבות מחמירות (בחבורה), לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין.

לגישת בית משפט קמא, מכלול היתנהגותו של המערער "החל בתקיפתו הפתאומית של המתלונן במכת אגרוף מפתיעה לכיוון ראשו, שהביאה לנפילתו ושמיטת הטלפון הסלולרי מידיו, ובהמשך התנפלותו של [המערער] על המתלונן כשזה שרוע על הריצפה, אינם אלא שלבים בארוע אחד שנועד לגניבת הטלפון הסלולרי מידיו של המתלונן". בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי מאבקו של המערער במתלונן, שעה שזה היה שרוע על הריצפה, נועד להתגבר על כל היתנגדות פוטנציאלית מצדו של המתלונן, לגניבת המכשיר הנייד.

...

בנסיבות אלה, קבע בית משפט קמא כי הוא אינו מוכן להסיק מאמירתו זו של המתלונן במהלך העימות, "את המסקנה האחת והיחידה כי מדובר בבני חבורה אחת שחברו יחד עם [המערער] לביצוע העבירה". בית משפט קמא הוסיף עוד, כי לא מן הנמנע שנוכחותם של השלושה בזירת האירוע "לא קשורה [למערער] משנזדמנו באקראי למקום, ואפשר שהם נעמדו סביב [המערער] והמתלונן, כאשר נאבקו האחד בשני על הרצפה, כמנהגם של סקרנים". אשר לעבירת השוד המיוחסת למערער, דחה בית משפט קמא את טענת סנגורו, לפיה ניתן להרשיע את מרשו, לכל היותר, בעבירה של תקיפה וגניבה, שכן, כך נטען, המערער תקף את המתלונן בהיותו שיכור, אך לא התכוון לשדוד את רכושו.

לסיכום, יש לדחות את טענתו החלופית של המערער לפיה יש להרשיעו בעבירה לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, ולא בשוד בנסיבות מחמירות, כפי שנקבע על-ידי בית משפט קמא.

לאחר שעיינתי בגזר דינו של בית משפט קמא והאזנתי לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין כל חומרה בעונש שהושת על המערער והוא אף נוטה לקולה.

באותו מקרה נדחה ערעורו של קטין אשר הורשע בביצוע עבירה מעין זו, ונדון ל-24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ולתשלום פיצויים בשיעור של 10,000 ש"ח. על רמת הענישה בעבירות כגון אלה, ועל מגמת ההחמרה בענישה לאור התגברות התופעה, ניתן ללמוד מפסיקתו של בית משפט זה, בשורה של פסקי דין, וביניהם: ע"פ 3683/12 צגורי נ' מדינת ישראל (20.12.2012); ע"פ 3160/12 כריסטיאן נ' מדינת ישראל (21.4.2013); ועניין כאברי).

לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע (הנשיאה ר' יפה-כץ, והשופטים י' עדן ו-י' דנינו) בע"פ 20323-07-20 מיום 30.12.2020, בגדריו נדחה ערעור המבקש על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (השופט ד' בן טולילה), בת"פ 71253-09-16 מיום 17.5.2018 ומיום 25.5.2020, בהתאמה.

כעולה מכתב האישום המתוקן, המבקש פרץ לרכבה של המתלוננת בתאריך 17.9.2016 ו"נטל" מתוכו תיק, ובו בין היתר מכשיר טלפון נייד.

בנסיבות אלו, נקבע כי קמה "חזקה תכופה" שלפיה המבקש פרץ לרכב המתלוננת וגנב את הטלפון הנייד; ואף חזקה שבעובדה שלפיה המבקש הוא שהפיץ את התמונות באמצעות מכשיר הטלפון הנייד, אשר נתמכת בעדותו של מומחה התיקשורת בדבר האפשרות הקלושה כי התמונות הופצו בדרך אחרת.

...

דין הבקשה להידחות.

סוף דבר, הבקשה נידחת.

הנאשם הורשע, על פי הודאתו, בעבירת שוד, לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק") ובעבירה של חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק (בהכרעת הדין נכתב, בטעות, עבירה לפי סעיף 33 והטעות מתוקנת בזאת).

למעשה, העונש שיוטל עליו בגין גניבת מכשיר טלפון נייד הוא כחמש שנות מאסר, ולכן מבקשת ההגנה להמנע מהטלת פיצוי.

...

לפיכך, אני גוזר על הנאשם העונשים הבאים: א. מאסר בפועל לתקופה של 33 חודשים.

במסגרת הכרעת דין מיום 9.9.2020 הורשע הנאשם במיוחס לו בכתב האישום.

ראו בהקשר זה את הדברים שנאמרו בע"פ 8627/14 דביר נ' מדינת ישראל (14.7.2015):  "..בין אם הדבר רצוי ובין אם לאו, לא ניתן להיתכחש למעמד שתפס הסמארטפון בחיי חלקים נכבדים בציבור. כאמור, הסמארטפון משמש גם כמחשב, גם כמצלמה, גם כטלפון ועוד פונקציות רבות, בגינם נתפס המכשיר בעיני רבים ל'צנור' אל העולם שבחוץ, ואף לפלטפורמה באמצעותה אנשים מנהלים מערכות יחסים חברתיות. מכאן הקשר העמוק, לעיתים עד כדי תלות, בין בעל המכשיר לסמארטפון שלו... אין לראות בגניבה ובשוד של טלפון סלולארי עבירת רכוש "רגילה", ומכאן מגמת ההחמרה בענישה בעבירות אלו" ראו גם רע"פ 3989/15 גוזלאן נ' מדינת ישראל (9.8.2015): "בעניינינו, המבקש ביצע עבירות חמורות ביותר, ובעיקר אמורים הדברים בגניבת מכשיר הטלפון הנייד, כאשר יש לתת את הדעת על המגמה הכללית להרתיע עבריינים מפני שוד או גניבת מכשירים סלולריים, אשר הפכו, זה מכבר ל'מכת מדינה'. בע"פ 588/13 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (27.8.2013) התייחסתי, אמנם, בדבריי לעבירת השוד, אך הדברים ישימים, בעקרון, גם לגניבת מכשירי טלפון סלולריים:

...

כן לקחתי בחשבון, כי בסופו של דבר מכשיר הטלפון הוחזר למתלוננת, מבלי שנגרם לו נזק או שנפרץ.

למעשה, גם פסקי הדין שהגישה המאשימה לתמיכה בעמדתה העונשית מלמדים כך. נוכח האמור והמפורט לעיל אני קובעת, כי בנסיבות מקרה זה מתחם העונש ההולם נע בין מאסר על תנאי, בצד רכיבים כספיים וענשיים נוספים ועד 6 חודשי מאסר.

לאור זאת אני קובעת, כי מתחם הקנס ההולם העולה גם מהפסיקה שהוגשה נע בין 500 ₪ ל- 2,000 ₪.

סוף דבר לאחר שלקחתי בחשבון את מכלול השיקולים מזה ומזה לאור האמור לעיל, הנני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: מאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים.

אלא שבית משפט קמא קבע שהשוטר משה הרשקו כלל לא היה שותף להליך המעצר של הנאשם האחר, לא ראה מעצר זה וכתב בדו"ח כי הוא נכבל כיוון שהוא הובל לניידת שלו (עמ' 6 להכרעת הדין).

בעניינינו, המבקש ביצע עבירות חמורות ביותר, ובעיקר אמורים הדברים בגניבת מכשיר הטלפון הנייד, כאשר יש לתת את הדעת על המגמה הכללית להרתיע עבריינים מפני שוד או גניבת מכשירים סלולריים, אשר הפכו, זה מכבר, ל"מכת מדינה".

...

אנו דוחים את שני הערעורים על הכרעת הדין ואת ערעורו של מערער 1 על גזר הדין.

אנו מקבלים את ערעורו של מערער 2 על גזר הדין, מבטלים את הרשעתו ואת המאסר על תנאי שהוטל עליו ומותירים את צו השל"צ על כנו.

אנו מחייבים את מערער 2 לחתום על התחייבות בסכום של 3,000 ₪ שתוך שנה מהיום לא יעבור עבירת אלימות כלפי גוף או עבירה כלפי שוטרים.