הכרעת דין וגזר דין בעבירת איומים

ערעור על הכרעת הדין של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט מוחמד חאג' יחיא) מיום 18.5.2022 בת"פ 49289-05-17 (להלן גם – ההליך הראשון), שלפיה הורשע המערער בעבירת איומים לפי סעיף 192 בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), על הכרעת הדין מיום 23.6.2022 בת"פ 49546-05-17 (להלן גם – ההליך השני), שלפיה הורשע בעבירת הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) בחוק העונשין וכן על גזר הדין מיום 7.9.2022 בעיניין שני ההליכים שעל-פיו נדון למאסר בפועל למשך חמישה חודשים וחצי ולענישה נלווית (כפי שתפורט בהמשך הדברים).

...

בעניין זה מקובלת עלינו קביעת בית המשפט קמא, אשר קבע לאמור: "ללא ספק, אמירות המופנות לאדם כמו 'אראה לה' וגם 'אדע איך להגיע אליה', או בסגנון דומה, ושעה שאִמרות אלו או כמותן לא נאמרו בשׂיח שגור בין רעים או בבדיחות הדעת, הרי הם דברי איום מפורשים שנועדו להפחיד. אין בידי להסכים עם ניסיון ההגנה להציג משפטים אלה כגבוליים (...). חשוב לציין, כי הדברים גם נאמרו תוך שהנאשם מקלל את פקידת הסעד ואת המאבטח שמולו. שלא בדומה לאירוע הראשון, אין כל אינדיקציה בנסיבותיו של האירוע השני לכך שאותה עת הוא סבל מבעיה רפואית-נפשית כלשהי (התקף חרדה, התקף פסיכוטי וכו'). מכאן, לא רק שנקבע בזאת כממצא כי הנאשם איים 'להראות' לפקידת הסעד וכי יידע 'להגיע' אליה, אלא שגם הוכח כי הוא מודע לדבריו המפחידים" (ההדגשות במקור) (שם, פסקה 31 וראו גם פסקה 32).

לנוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, מקובלת עלינו מסקנתו בכל הנוגע לניתוח עבירת האיומים ובעניין התקיימות יסודותיה העובדתיים והנפשיים בנסיבות הנדונות, העולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון בעניין עבירה זו (על יסודותיה של עבירה זו ראו בעניין רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 96 (2006)‏‏, כבוד השופטת (כתוארה אז), ד' ביניש, פסקאות 40-31).

בעניין אי חקירת המערער בעניין האישום הראשון ואי הטחת תוכן האיום בפניו, מקובלת עלינו מסקנת בית המשפט קמא בהכרעת הדין כי אף אם הדבר מעורר קושי מסוים, אין בכך כדי לכרסם בעוצמת הראיות.

כמו כן הגישה ב"כ המאשימה כתב אישום, הכרעת דין וגזר דין שניתן בת.פ. (חיפה) 19642-09-21 (טע/3), שם הוטל על הנאשם, בין היתר, מאסר על תנאי בן 3 חודשים שהוא חב הפעלה בתיק שבפניי.

בית משפט השלום קבע כי מיתחם העונש ההולם לגבי עבירת אלימות נע בין מאסר קצר ל- 7 חודשי מאסר בפועל, מיתחם לגבי עבירת האיומים נע בין מאסר על תנאי ל- 5 חודשי מאסר בפועל, וגזר על הנאשם עונש של 7 חודשי מאסר בפועל, תוך הפעלת מאסר על תנאי בן 7 חודשים באופן מיצטבר, כך שעל הנאשם היה לרצות 14 חודשי מאסר.

...

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ואישר את מתחם הענישה שקבע בית משפט השלום, תוך שהדגיש כי "עיקר החומרה בענייננו הוא לא רק נשיאת הסכין, אלא בשימוש שנעשה באמצעותו, עת הניף את הסכין לעבר המתלונן". בשים לב למכלול הנסיבות שפורטו לעיל, ובהתחשב בעובדה כי מדובר בשלושה אירועים כלפי שני קורבנות שונים, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם נע בין 6 ל- 18 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל בן 9 חודשים מיום מעצרו 17.4.23.

אני מורה על הפעלת מאסר על תנאי בן 3 חודשים שהוטל על הנאשם בת.פ. (חיפה) 19642-09-21 במצטבר לעונש שהוטל בתיק זה, כך שסך הכל הנאשם ירצה עונש מאסר של 12 חודשים מיום מעצרו 17.4.23.

כך בת"פ 15284-08-17 נדון הנאשם ב-16.7.18 לעונש מאסר של 15 חודשים בגין ביצוע עבירות איומים, תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש, תקיפה סתם כלפי בן זוג והפרת הוראה חוקית.

2.2 הוגשו כתב אישום, הכרעת דין וגזר דין בתיק ת"פ 10414-05-20 (עת/2) בגדריו הושת על הנאשם עונש מאסר מותנה של 6 חודשים.

בע"פ 2544/14 פטאפאה נ' מדינת ישראל (4.8.14): נסיבות מקרה זה שונות מעניינו אך לגבי מדיניות הענישה הנהוגה, ביחס מי שהורשע במקרי דקירה במסגרת ניסיון לרצח, נאמר כדלקמן: "הגם שמלאכת גזירת הדין אינה עניין שבאריתמטיקה, וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו הפרטניות הרי שממספר פסקי דין של בית משפט זה עולה כי העונשים שהושתו על מי שהורשעו במקרי דקירה במסגרת ניסיון לרצח הגורמת לפציעת אדם... וכאשר לא נלווית לדקירה הרשעה בעבירות חמורת נוספות נעו בין 10 ל-18 שנות מאסר". במכלול השיקולים והאזונים, מסקנתנו היא כי מיתחם העונש ההולם את העבירה שבאשום הראשון הנ"ל הוא בין 10 ל-16 שנות מאסר בפועל.

...

בע"פ 2544/14 פטאפאה נ' מדינת ישראל (4.8.14): נסיבות מקרה זה שונות מעניינו אך לגבי מדיניות הענישה הנהוגה, ביחס מי שהורשע במקרי דקירה במסגרת ניסיון לרצח, נאמר כדלקמן: "הגם שמלאכת גזירת הדין אינה עניין שבאריתמטיקה, וכל מקרה נבחן על פי נסיבותיו הפרטניות הרי שממספר פסקי דין של בית משפט זה עולה כי העונשים שהושתו על מי שהורשעו במקרי דקירה במסגרת ניסיון לרצח הגורמת לפציעת אדם... וכאשר לא נלווית לדקירה הרשעה בעבירות חמורת נוספות נעו בין 10 ל-18 שנות מאסר". במכלול השיקולים והאזונים, מסקנתנו היא כי מתחם העונש ההולם את העבירה שבאישום הראשון הנ"ל הוא בין 10 ל-16 שנות מאסר בפועל.

סופו של דבר, המסקנה היא שיש למקם את הנאשם במחצית המתחם.

לסיכום: לאור כל האמור לעיל, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר עולם בגין הרשעתו בעבירה של רצח בנסיבות מחמירות.

כמו כן, הגישה המאשימה, כתב אישום, הכרעת הדין וגזר דין שניתנו בת"פ 54021-06-23 שם הוטל על הנאשם, בין היתר, מאסר על תנאי בן 3 חודשים שהוא בר הפעלה במקרה שבפניי.

מדיניות הענישה הנוהגת: עיון בפסיקה מעלה כי קיים מינעד רחב של ענישה בעבירת איומים כלפי הורים: · ברע"פ 3210/19 פלוני נ' מדינת ישראל (12.5.19), נדחתה בקשת רשות ערעור של המבקש שהורשע בשלוש עבירות איומים כלפי אמו, וזאת לאחר שזוכה על ידי בית המשפט המחוזי מעבירת הפרת הוראה חוקית והפרת צו בית משפט, ועונשו נגזר ל- 45 ימי מאסר בעבודות שירות לצד ענישה נלווית.

...

לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים המעוגנים בסעיף 40ג(א) לחוק העונשין כפי שפירטתי אותם לעיל, מצאתי כי מתחם העונש ההולם נע בין מאסר על תנאי ל- 9 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית.

בהתחשב בכל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 4 חודשי מאסר בפועל, מיום מעצרו בתאריך 29.12.23.

אני מורה על הפעלת מאסר על תנאי בן 3 חודשים שהושת על הנאשם בת"פ 54021-06-23, וזאת כאשר חודשיים הם במצטבר וחודש בחופף לעונש שהוטל בתיק זה, כך שסה"כ על הנאשם לרצות 6 חודשי מאסר בפועל, מיום מעצרו בתאריך 29.12.23.

לפניי שתי בקשות למתן רשות לערער, הנסובות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים ע' שחם, א' רובין ונ' פלקס) מיום 21.01.2024 בע"פ 30645-06-23 ובע"פ 12418-07-23, בגדריו נדחו ערעורי המבקשים על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט א' כהן) בת"פ 26474-05-16, מיום 21.07.2022 ומיום 23.05.2023.

ביחס לגזר הדין נטען, כי ישנם שקולי צדק המצדיקים מתן רשות ערעור ובכללם אי-מתן משקל מספק לטעמי שקום, באופן המצדיק סטייה לקולה ממיתחם הענישה; הפרזה לחומרה בקביעת מיתחם העונש ההולם; ואי-הקלה בעונש לאור שקולי חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה, עברו הפלילי הנקי וסיכויו להשתקם.

בבקשתו של אלישע נטען, כי מתעורר בעיניינו עוות דין בשל טענות שונות, ובהן – אי התמלאות יסודות ההרשעה כמבצע בצוותא; היתעלמות בתי משפט קמא מעדות מוניר, לפיה אלישע ניסה להרחיק את שלמה ממקום הארוע כדי למנוע לשיטתו פגיעה במוניר; האופן בו בחן בית משפט קמא את טענתו ל'הגנה על בית עסק' – ביחס לעבירת הפציעה, חלף עבירת האיומים; טענתו כי נסחט על ידי מוחמד ומוניר; וכן טענתו לאכיפה בררנית בעיניינו.

...

אשר לטענתו לאי התמלאות יסודות ההרשעה כמבצע בצוותא, מקובלת עלי קביעת בית משפט קמא, לפיה אף אם אלישע התקשר לאביו של שלמה, ואף אם אלישע החזיק במתלונן עובר לדקירה ולא בעת הדקירה, ישנה תשתית מספיקה להטלת אחריות מכוח דיני השותפות.

כך או אחרת, לו ניתן היה להניח כי מדובר במחדל שמקים פגם, הרי שבראי האיזון אל מול האינטרס המצדיק את ניהול ההליך הפלילי כנגד אלישע, סבורני כי אין ענייננו נמנה על אותם מקרים נדירים וחריגים המצדיקים את ביטול האישום.

סוף דבר: בקשות רשות הערעור נדחות בזאת, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.