הכרה בסרטן כפגיעה בעבודה - דרישת הוכחת קשר סיבתי

האם יש להכיר במחלת סרטן הערמונית וסרטן הכליה בהן לקה התובע כפגיעה בעבודה? בשאלה זו נידרש בית הדין להכריע בהליך דנן.

היינו, במקרים בהם קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין פגיעות "זעירות, חוזרות ונישנות" בעבודה משך זמן רב, ישנה אפשרות להוכיח פגיעה בעבודה על דרך של מקרוטראומה.

...

מספר האירועים כאמור תומך בגרסת התובע ומר גדסי לעניין המספר הממוצע של אירועי השריפה בהן טיפלה תחנת רמת גן. לטעמנו, בהתחשב בכך שלתובע היו משמרות בהיקף של 1/3 מכל המשמרות של התחנה (בתחילה 8 שעות מתוך 24 שעות ובהמשך 24 שעות מתוך 72 שעות) מצאנו לקבוע כי בממוצע התובע השתתף בכיבוי 2-3 שריפות בשבוע ובנוסף בטיפול בחומרים מסוכנים.

לעניין ציוד המגן – מצאנו לקבל את גרסת התובע כפי שנמסרה לחוקר המל"ל (שורות 70-71) לפיה בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה היו לתובע חליפות אש, מסכות עשן, כובע ונעלים מיוחדות וכי הציוד השתפר עם השנים.

סוף דבר: בית הדין ימנה מומחה מטעמו על מנת שיבחן את הקשר הסיבתי בין מחלת סרטן הכליה וסרטן הערמונית של התובע לתנאי עבודתו.

(א) תמצית הרקע העובדתי זהו גלגולה השלישי בפנינו של תובענה להכרה במחלת סרטן כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה 1995 (להלן – "חוק הביטוח הלאומי) מכוח דוקטרינת המקרוטראומה. התובענה הוגשה על ידי אלמנתו של המנוח וילדיהם לשם הכרה בזכאותם לתשלום קצבת תלויים.

וכך נאמר (סעיף 34 לפסק הדין): "גם אם אפשרות הוכחתו של קשר סיבתי בנסיבות אלו קיימת תיאורטית כמפורט לעיל, לא די להעלותה כהשערה סתמית ויש צורך לבססה בנתונים או מסמכים רפואיים המלמדים כי אכן היה איחור באיבחון (היינו כי היו למנוח תסמינים עליהם לא התלונן או תלונות שלא טופלו); כי האיחור באיבחון נבע באופן משמעותי ושאינו זניח מתנאי העבודה (בשל היתעלמות המנוח מתסמינים כתוצאה מחשיפתו התעסוקתית לאבק או בשל ייחוס תלונות של המנוח לחשיפה זו, ואי ביצוע כתוצאה מכך של בדיקות שפרקטיקה רפואית סבירה הייתה מובילה אליהן והיו מאפשרות את גילוי המחלה בשלב מוקדם יותר); וכי כתוצאה מהאיחור האמור באיבחון, מחלתו של המנוח אכן הוחמרה (כאשר לנושא אחרון זה כבר היתייחס המומחה בחוות דעתו בציינו כי גילוי המחלה בשלב מוקדם יותר מגדיל את אחוזי הריפוי באופן משמעותי, אך יש צורך להתייחס לכך גם בהקשרו של המבוטח הספציפי והאם איבחון בשלב המוקדם ביותר האפשרי בהתייחס לתסמיניו/תלונותיו אכן היה מוביל בנסיבותיו לאיבחון בשלב מחלה קל יותר ולאחוזי ריפוי גבוהים יותר). כאמור אין צורך ברמת ודאות מוחלטת, אך נידרשת היסתברות העולה על 50% כי אכן היה איחור באיבחון שנבע מתנאי העבודה ואשר גרם - באופן משמעותי שניתן להעריכו ב-20% ומעלה - להחמרת המחלה". דעת המיעוט סברה כי "איבחנה רפואית איננה ארוע פיתאומי המובחן בזמן או מקום, ואף אינו רצף אירועים זעירים, אלא להבדיל - תהליך רפואי מושכל של העלאת השערות באשר למקור תלונות הפונה ודחייתן של אותן השערות עד להגעה לאבחנה הרפואית של המחלה או הלקות מהן הוא סובל. מכאן שהליך האבחנה איננו "תאונה" כהגדרתה בפסיקה" (סעיף 9 לפסק הדין).

וכך נאמר (ההדגשה שלי): "המבחן העקרי להכרה בתאונה שארעה מחוץ לגבולות המדינה המקום והזמן של העבודה כתאונת עבודה היא מבחן ה"עקב" – מבחן הקשר הסיבתי.

וכך נאמר: "ההלכה הפסוקה מלמדת אותנו שמידת ההשפעה הדרושה ליצירת קשר סיבתי בין פגיעה בעבודה לבין מותו של מבוטח לעניין גמלת תלויים צריכה להיות "משמעותית" ואין די בהשפעה "מסויימת" (ראו דב"ע מג/48-0 הרטה פלגי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט"ז, 150 וכן ד"ר שאול קובובי, רמ"ח ושס"ה – סוגיות בתאונות עבודה, עמ' 132).

...

(ג) פסק דינו של בית הדין האזורי לאחר קבלת חוות דעתו המשלימה של המומחה מטעם בית הדין, וכן סיכומי הצדדים, קבע בית הדין האזורי כי "פסק דינו של כבוד השופט אילן סופר (כתוארו אז) בעינו עומד והתביעה מתקבלת כך שאכן תתקיים הכרה במחלת התובע המנוח כמחלת מקצוע". את הכרעתו זו נימק כך: "בעקבות המידע וחזרתו של המומחה על קביעתו כי היתה החמרה קלה במצבו של התובע בשיעור של 20-25% לאור כך שהתובע לא אובחן בשלב מוקדם יותר, והאיחור בגילוי נבע כתוצאה מתנאי עבודתו (שימוש במסיכת פה ואף) וגילוי כזה היה מעלה את סיכויי הריפוי, הרי שחוות הדעת של המומחה מקבלת משנה תוקף אף לאחר החזרת התיק מבית הדין הארצי.

נוכח המסקנה אליה הגעתי שלפיה יש לדחות את הערעור מהטעם שלא בוססה ההשערה כי חל איחור באבחון עקב מסוך כתוצאה מתנאי העבודה, איני מוצאת מקום להידרש ולהביע עמדה בנוגע להיבטים נוספים אליהם התייחסה חברתי, השופטת אופק גנדלר, במסגרת חוות דעתה, משלא נדרש מיצוי הדיון והכרעה בהיבטים אלה לצורך הכרעה בערעור.

סוף דבר – אני מצטרפת לתוצאה שלפיה דין הערעור להתקבל ללא צו להוצאות, מהנימוקים המפורטים לעיל.

סוף דבר – הערעור מתקבל ללא צו להוצאות.

לפנינו תביעת התובע להכיר במחלת סרטן העור והנגעים בעורו כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה - 1995 (להלן- חוק הביטוח הלאומי), כמחלת מיקצוע או על יסוד עילת המקרוטראומה.

לכן לטענתו הונחה תשתית עובדתית נידרשת לצורך הוכחת פגיעה בעבודה על יסוד עילת המקרוטראומה/מחלת מיקצוע ועל כן חש למנות מומחה רפואי מטעם בית הדין בשאלת הקשר הסיבתי בין מחלת התובע לבין עבודתו.

...

] כך שבכל הנוגע לתקופה הראשונה, לאור הצגת המידע בתצהירו באופן חסר, במיוחד ביחס לשעות החשיפה לשמש כאשר לא הגיע עד מטעם הקיבוץ להעיד על היקף העבודה ומשכה, מצאנו כי לא ניתן לקבל את גרסת התובע ביחס לכך בתצהירו.

הנה כי כן, כפי שפירטנו לעיל, גם בתקופה הראשונה בעבודתו כחקלאי וגם בתקופה השנייה בעבודתו כעצמאי, מצאנו כי גרסת התובע לא יכולה להתקבל בשל מארג הראיות שהוצג לפנינו וחשיפת המידע החלקי על ידי התובע.

משלא הונחה תשתית עובדתית לקיומה של פגיעה בעבודה על פי עקרון המיקרוטראומה או כמחלת מקצוע, התביעה נדחית.

המסגרת הנורמאטיבית בעב"ל (ארצי) 10490-10-16 מועדים לשמחה מיכאל - המוסד לביטוח לאומי (מיום 19.10.2017) (להלן: עניין "מועדים לשמחה"), בית הדין הארצי היתייחס לרקע ההסטורי של הצורך לפיתוח עקרון תורת המקרוטראומה בכל הנוגע לפגיעות בעבודה: "תורת המקרוטראומה באה למלא חלל ריק שהותיר המחוקק, כאשר לא כלל ברשימת 'מחלות המיקצוע', מחלות שונות שהתפתחו לאורך זמן עקב תנאי העבודה, ובכך הותיר את רשימת המחלות 'סגורה'. מדובר בפיקציה משפטית שמטרתה לפצות את המבוטחים בגין פגיעה מהעבודה, שמחד – אינה מחלת מיקצוע ומאידך – אינה תאונת עבודה במובנה הרגיל. משכך, הפכה תורת המקרוטראומה להיות 'מפלטו האחרון' של מי שאינו יכול להצביע על ארוע תאונתי מסוים בעבודה ואינו בא בגדרה של מחלת המיקצוע". עוד הובהר שם כי : "... אין בכוחה של תורה זו להביא לכך, שכל מחלה שנגרמה בשל העבודה אך אינה מנויה ברשימת 'מחלות המיקצוע', תוכל לזכות את העובד בהכרה כנפגע 'תאונת עבודה'. כוחה של תורה זו מוגבל על-ידי המונח 'תאונה', ומכאן, באה הדרישה שכל פגיעה זעירה, תעמוד, כשלעצמה, במבחן מאפייניה של 'תאונה' (פתאומיות ומסוימות). זאת ועוד, נפגע המנסה להשליך את יהבו על תורה זו ניתקל במשוכות רבות בדרכו, מפני שתורה זו, שהיא כאמור פיקציה משפטית, עומדת על יסודות עיוניים נוקשים". בקשר לעילת המקרוטראומה ביחס לחשיפה לחומרים מסוכנים, נקבע בעיניין מועדים לשמחה כי: "ההכרה בתביעות להכרה בפגיעות כגון מחלת ריאות, מחלות סרטן, מחלות עור ועוד, בדרך של מקרוטראומה, כתוצאה מחשיפה לחומרים (מסוכנים או אחרים) במסגרת העבודה ... מאז תחילת דרכו הבהיר בית הדין כי חדירה של חומרים כאלו ואחרים דרך הנשימה מהוה שרשרת של אירועים המהוים פגיעות חוזרות ונשנות". עוד נקבע בעיניין מועדים לשמחה, כי גם במקרה של פגיעות שהם תוצאה של חשיפה לחומרים במסגרת העבודה, נידרש מהנפגע להוכיח תשתית עובדתית הכוללת נתונים אודות החשיפה ה"חוזרת ונישנית" לחומרים.

כעת, נבחן האם התובעת הוכיחה תשתית עובדתית לצורך הוכחת קשר סיבתי בין מחלת הסרטן ממנה סבל המנוח לבין עבודתו כרתך.

...

לטענת הנתבע, למנוח לא אירעה פגיעה בעבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק ותקנותיו ולכן יש לדחות את התביעה בעניינו.

כפי שיובהר להלן, לאחר עיון במכלול המסמכים שהוגשו לתיק אנו מקבלים את טענת התובעת, כי המנוח עבד במהלך עבודתו כרתך עם חומרים מסוגים שונים וכי הובאו ראיות אודות סוגי החומרים אליהם נחשף בהתבסס על תעודות המשלוח של המעסיק.

מראיות אלו ניתן אף להסיק מסקנה משנית ביחס לתדירות החשיפה שכן ביחס למועדי ההזמנות ניתן לראות את תכיפות השימוש בהם אך אין לקבוע מסמרות בעניין.

לכן אנו סבורים כי עליינו להתבסס על הרשומה הרפואית שמבוססת על דבריו של המנוח בזמן אמת ולא על עדות מאוחרת של צד שלישי.

לאור כל האמור לעיל, בהתאם להלכה הפסוקה והנסיבות שצוינו, יש לבחון את קיומו של הקשר הסיבתי בין תנאי העבודה למחלת הסרטן של המנוח גם באמצעות חוות הדעת של המומחה הרפואי.

בהמשך לכך סיכמה המומחית כי "על בסיס הנתונים שהועברו לעיוני ניתן לקבוע בסבירות של מעל 50% קיומו של קשר סיבתי בין עבודתו של התובע לבין סרטן שלפוחית השתן"; כי "ניתן להניח כי המנגנון המתואר הביא לפגיעה", וכי "לעבודת התובע השפעה משמעותית על התפתחות מחלתו על פי הפסיקה בשיעור של 20%". ביום 5.5.21 הגיש המוסד בקשה לשאלות הבהרה, ובין היתר בקש לשאול (סעיף 2): "(א) האם ניתן לקבוע בודאות כי היתה חשיפה לאדי שריפה של גזי דיזל או מזוט.

בית הדין בהחלטתו מיום 10.6.21 דחה את הבקשה לשאלות הבהרה בקובעו: "אכן, כל תתי השאלות נוגעות לתשתית עובדתית אשר לא נטענה על ידי הנתבע, לא הוכחה וגם לא הוסכמה בין הצדדים וממילא לא הועברה למומחית במסגרת החלטת המינוי. משכך, שאלה זו לא תופנה למומחית". על יסוד חוות הדעת של המומחית הראשונה הכיר בית הדין האיזורי בפסק דינו הראשון בסרטן שלפוחית השתן כפגיעה בעבודה.

המומחית הראשונה ציינה בחוות דעתה כי המחקרים המאוחרים עליהם היא נסמכת הצביעו על סיכון לפתח סרטן שלפוחית השתן עקב סיכון הכרוך בהקף חשיפה במונחי זמן ורכוז החשיפה, וכלשונה בחוות הדעת "נמצא סיכון עודף בין חשיפה לריכוזים גבוהים של דיזל ומעל 10 שנים, יש לציין כי חלק מהתוצאות ללא מובהקות סטטיסטית". מששאלת היקפה החשיפה בעלת רלבאנטיות להכרעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין חשיפה לפליטת הדיזל (ככל שהיתה כזו) לבין סרטן שלפוחית השתן יש לערוך את הבירור העובדתי הנידרש.

...

בנסיבות אלה אנו מוצאים הצדקה להעדיף את חוות הדעת המטיבה עם התובע (עבל (ארצי) 61433-06-21 נתן כהן - המוסד לביטוח לאומי (1.3.2022)) ולכן אנו מקבלים את חוות דעתה של דר' ציקל שלום".

לטעמי, ענייננו נופל בגדרם של המקרים החריגים המחייבים השלמת התשתית העובדתית מהטעמים המפורטים בהרחבה בחוות דעתה של חברתי השופטת אופק-גנדלר.

נציג ציבור (עובדים) מר אמיר ירון: יש לדחות את הערעור של המוסד מהטעמים הבאים: המומחית הראשונה ד"ר קרין ציקל-שלום התבססה בחוות דעתה על התשתית העובדתית שהוצגה בפניה ועל מומחיותה כרופאה תעסוקתית  וקבעה "כי יש לקבוע בסבירות העולה על 50% קיומו של קשר סיבתי, וכי השפעת העבודה היא משמעותית (תרומה העולה על 20%)". מבחינתי, די בקביעות אלה כדי לדחות את ערעור המוסד, ולכך אוסיף שאני מקבל את המסקנה המקצועית, שקצת נסוגה ביחס לטענות האחרות, "שחזקה כי אדם שעבד במשמרות של 8 שעות וגם משמרות כפולות נחשף במסגרת עבודתו לפליטות של דיזל" והרי יש לראות ברידינג מקום עבודה בעל סיכון גבוה לבריאותו של העובד במיוחד שרוב שעות עבודתו היו לצד חומרים מסוכנים שיש בהם כדי לפגוע בבריאותו.

סוף דבר – בדעת רוב של השופטת סיגל דוידוב מוטולה ונציגי הציבור מר אמיר ירון ומר שרגא וייצמן נדחה הערעור, והמוסד יישא בהוצאות המשיב בסך 6,000 ₪.